חיים חדשים

"החיים שלך תיכף נגמרים", אני כמעט צועק עליה, ובלי שום סיבה כי החיים שלה די רחוקים מזה על פי כל ההערכות. "את תהיי מתישהו בת 50, ומה עשית בחיים? עבדת? גרת בתל אביב? את בכלל אוהבת לגור בעיר הזאת? כן-חניה-לא-חניה, פקקים כל היום, חפירות, ילדים, זיעה, רק מחכה לגמור את היום, את נהנית מזה?"
"מזה לא", היא אומרת בשקט, תוהה מאיפה מגיעה ההתנפלות הזאת על הבוקר.
"אז ממה את נהנית?" אני ממשיך בהסתערות. "שנים שאת באותה עבודה. את מרגישה שאת עוד גדלה? שאת הולכת למקומות?"
היא רק בוהה בקפה שלה. בסוף היא אומרת: "מילא אם היית אומר לי 'בואי נעזוב ללונדון, אבל אתה מדבר על תאילנד. מה יש לי בתאילנד?"
"מה לונדון?" אני כמעט מתפוצץ. "לונדון זה תל אביב! זה עוד מאותו דבר! לא, תחשבי שאת מתעוררת כל בוקר מול הים, מול בריכה אינסופית, מול תכלת, דקלים, זריחות – זה אולי באמת יפתח לנו איזה משהו בראש, ישחרר לנו איזה צ'אקרות, יעשה שינוי".
היא מסתכלת עליי, עדיין תוהה איך להתחיל לצאת ממני ולזוז סוף סוף לעבודה, וכל מה שהיא רואה מולה הוא בדיוק מה שאפשר לצפות לראות אחרי שבסוף השבוע התפרסמה  במוסף הזה כתבת "הקיבוץ הישראלי בקופנגן" על קבוצת המשפחות הישראליות הנורמטיביות שעזבו הכל, לקחו את הילדים ופשוט עברו לחיות בתוך גלויה בקופנגן. זה עולה להם 15-20 אלף שקל בחודש – אפשרי, בהחלט אפשרי – והם מוכנים להישבע שהכל בחיים שלהם השתנה כל כך לטובה, עד שהדבר שהכי מפחיד אותם בחיים הוא הרגע שבו ייאלצו לחזור לישראל.
אסור לי לקרוא כתבות כאלה. כל מילה ננעצת לי בגוף כמו סיכה קטנה ומורעלת שלראשה מחובר דיגלון קטן עם הלוגו "לך" – לא כמו ה"לך" ההוא של ביבי, שהלך אבל בעצם נשאר, אלא כמו לך תגיד למשפחה, לך תבשר בעבודה, לך תארוז, לך תקנה לכולם כרטיס בכיוון אחד, ואז לך לך מארצך כי מה כבר יש לך פה שעוד לא ראית ועשית, אתה חי רק פעם אחת ועוד לא חיית אפילו פעם אחת בקופנגן.
ולא רק קופנגן, כי זו הרי לא הכתבה הראשונה או האחרונה מהסוג הזה. כתבות להוציא-לכם-ת'עיניים כאלה מתפרסמות תדיר בתקשורת הישראלית. כן, הנה שוב המשפחה הישראלית החמודה שעזבה הכל ומטיילת בעולם כבר חמש שנים, ומה אתם יודעים, הילדים מאושרים כמו שמעולם לא היו! הם לא במסכים, הם מתעניינים יותר בליקוט עלים ושזירת צדפים. והחינוך, אל תשאלו איזה חינוך; בית הספר הבינלאומי, או האמריקאי, או הבריטי, לימד אותם לשבת בשקט, להשתתף בנימוס, להצביע, והם ממש פיתחו לעצמם תחומי עניין! ואיך התגבשנו כמשפחה, ואיך אנחנו, ההורים, קמים בבוקר לזריחות מדהימות, בוחרים אם לעשות טאי-צ'י, יוגה או מסאז' בארבע ידיים לפני שסוכנת הבית שלנו – שעולה לחודש כמו שעה של בייביסיטר בישראל – תגיש לנו ארוחת בוקר של אננס, קיווי וביצים כתומות.
אתם יכולים להמשיך לבד בטקסט הזה. השורה התחתונה ידועה: אפשר לצאת מהמירוץ, אפשר לקחת את החיים שלך ולהפוך אותם מלימון ישראלי לשייק לימונאננס טרופי, אפשר לחיות באמת ולא סתם לחלוף פה לרגע, אפשר להיות משפחה מגובשת ואפשר, בפשטות, להשתחרר. רק תעזו. רק תרשו לעצמכם.
ואלוהים, כולנו גומרים לקרוא את הכתבות האלה כשאנחנו ירוקים יותר מהקנאה של השכן, ואומרים לעצמנו: כן. עכשיו. איפה חותמים.
ואז אנחנו הולכים לעבודה וחוזרים ומשכיבים ילדים ואוכלים ערב ורואים טד לאסו, ולמחרת ערב חג ואז אחרי-החגים ויש מלא עבודה.
אבל אני יודע שפעם באמת עשיתי את זה. פעם חייתי במקום אחר. פעם נרשמתי לתואר באוניברסיטה ניו יורקית, ולקחתי את עצמי ושכרתי דירה וחייתי שם שלוש שנים – ונכון, זאת הייתה מנהטן, מקום שהשקיעות הכי מרהיבות בו הן של מניות בנאסד"ק, ועדיין זו הייתה אולי התקופה הכי משמעותית בחיי הבוגרים, ובמהלכה גיליתי משהו שלגביו הזהירו אותי מראש:
שבכל מקום שאליו תלכו, שם תהיו. הנוף יכול להשתנות לגמרי, אתם יכולים להימלט מפקק עצבני ומפויח במחלף קיבוץ גלויות היישר לזריחה בראשיתית קסומה על אי ירוק, ויהיה לשני הנופים האלה רק דבר אחד במשותף: אתם. כמו שאתם.
וכשעזבתי הכל ועברתי לניו יורק עדיין הייתי פקעת הנוירוזות, החרדות ושפת הגוף המשונה שהייתי בישראל. וכשחזרתי משם עדיין הייתי כל זה. ניו יורק לא שינתה אותי; היא גידלה אותי. הבנתי דברים, למדתי דברים, אתגרתי את עצמי וחזרתי משופר ואותו דבר בו-זמנית. הייתי עצמי, רק בניו יורק. כמו לופו. בניו יורק.
כן, צברתי יכולות חדשות, למדתי לדבר ולהתנהג באמריקאית – זה לא אנגלית, זה משהו אחר – וקיבלתי מיליון פרספקטיבות, אבל בסוף נשארתי מי שהייתי. זה הגיוני. אתם יכולים להסתובב בעולם ככל שתרצו, אבל אין ברירה; זה יהיה במחיצת עצמכם.
רק שהישראלים בכל כתבות הלהוציא-ת'עיניים האלה אומרים לכם בעצם ההיפך: שיש דרך להוליד את עצמכם מחדש אם רק תשנו מיקום, סביבה, אווירה, קונטקסט. שבקופנגן תוכלו להיות אחרים, לחיות אחרת, לחשוב אחרת, לנשום אחרת. שהילדים שלכם וההורות שלכם יהיו שונים. שכל מה שנדמה לכם כנתון, קבוע, אינהרנטי, יוכל לעוף מהחלון.
ואני מוכרח לחשוב שזה לא נכון, גם כדי לא להתחרפן לגמרי ולעלות על מטוס כבר בהמשך השבוע, וגם כי  כבר גרתי במקום אחר והבנתי שאין דרך ממשית להזדכות על עצמך. אתם יכולים להחליף את כל התפאורה, ועדיין אתם הכוכב הראשי של הסרט שלכם, והדמות אותה דמות.
אנחנו לא נעזוב מחר הכל ונעבור למקום יפהפה, זול ומרחיב לב יותר – לא כי אנחנו לא יכולים, אלא כי אנחנו אנחנו, ונמשיך להיות אנחנו גם שם. תסתכלו לרגע על הילדים שלי; באמת נראה לכם שהילדים האלה לא יהיו במסכים? בואו; גם אם הם יאספו צדפים, זה יהיה במסגרת משחק אפילפטי שהסאונד שלו יחרפן אותי מהמושב האחורי. באמת נראה לכם שאני אשב כל ערב מול השקיעה? כן, אני אעשה את זה בשלושת הימים הראשונים. אחר כך אני אנצל את הזמן המיוחד הזה ביום כדי לחטוף קריזה על הבלגאן בבית, לשנוא את סוכנת הבית שלא עושה כלום ולייבב על גשמי המונסון בחוץ בזמן שבארץ יכולתי עכשיו לשבת עם חברים על בירה בים.
לכל מקום שאליו אגיע, שם אני אהיה. והחיים המדומיינים שלי יהיו במקום אחר.
זה מנחם אותי לרגע. ואז מתפרסמת הכתבה הבאה, משהו על ישראלים שעזבו הכל ונודדים בקרוואן באיטליה. לעזאזל, אני אומר לה, אנחנו חייבים, פעם אחת, לחיות חיים אחרים. היא מסתכלת עליי בחזרה, אומרת בסדר, ואז שנינו הולכים לעבודה ומתחילים את היום.

(פורסם בתאריך 25.9.2021)

תגובה אחת הוסף תגובה

  1. karnykern הגיב:

    ו… ?
    מה אח"כ?
    איך מזדקנים?
    איך חיים?
    ממה חיים כאשר הכוחות נגמרים?
    אני רוצה מתכון מסודר עד הסוף.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s