דיזנגוף סנטר היה מפוצץ בילדים והורים. זה היה השבוע האחרון של אוגוסט, ואם לא הייתי מבטיח לילדה יומיים קודם, עוד בפארק המים בשפיים (מקום שאליו אסרתי על עצמי להגיע באוגוסט) שהיא תוכל לעשות צמות עם תוספות שיער, לא הייתי נאלץ להגיע עד דיזנגוף סנטר (עוד מקום שאליו אסרתי על עצמי להגיע באוגוסט) כדי לעמוד בהבטחה.
אבל הנה אנחנו כאן. חיכינו רק עשר דקות שהבחורה במספרה של הצמות תתפנה, ובזמן שהילדה שלי ישבה שם, הם נכנסו; היו להם שתי ילדות קטנות עם אח קטן עוד יותר – שלושת הילדים פלשו למספרה בוויכוחים מי יעשה צמה קודם – וההורים נראו כמו הורים תל אביביים רגילים; חילונים, חמודים, מותשים. הילדים עדיין רבו והשתוללו בזמן שההורים ניסו להכניס פנימה גם את העגלה ובה עוד תינוק, ואת עצמם. היא הייתה בהריון.
לעזאזל, ציינתי לעצמי. האנשים האלה עשו חמישה ילדים בטווח של – כמה? חמש-שש שנים? הילדים נראו בגילאים דומים ואין ספק שהיו אחים.
הסתכלתי על שניהם. אנשים בני כ-40 שמנסים להעביר לארבעת ילדיהם, החמישי בדרך, עוד יום חופשה והידרדרו עד לדיזנגוף סנטר, השם ירחם. בעיקר עליי. כמעט אמרתי להם משהו, אבל ידעתי לא להגיד. מה שרציתי להגיד היה, כמובן, "מה הבעיה שלכם, אנשים? הזדכיתם סופית על החיים שלכם? מה לא הבנתם אחרי הילד השלישי שגרם לכם להמשיך לרביעי? ומה ברביעי לא הספיק שהמשכתם לחמישי? ומה הלאה? לא, תנו לי לנחש".
אבל אלה לא דברים שאומרים. בקושי כותבים. אני יכול לדמיין את הטוקבקים. צא להם מהחיים, צא לה מהרחם, זכותם המלאה, ילדים זה שמחה, כל ילד יהודי שנולד הוא חייל עתידי בצבא ההגנה לישראל – מכיר, מכיר.
וגם מבין שזכותם של אנשים לעשות כמה ילדים שמתחשק להם, גם אם זה אומר שבחטיבת הביניים שאליה הילד שלי עלה עכשיו יש עשר – עשר! – כיתות ז', ובכל כיתה 35 ילדים, ועוד לא נולד המורה שמסוגל לראות, ממש לראות, 35 ילדים.
אבל לא; חשוב לנו להביא ילדים. כמה שרוצים, בכל זמן שרוצים. רובנו עושים עכשיו ילדים בקלות שבה הזמנו פעם כרטיסים לסופשבוע בפראג. אין צורך לשבור על זה את הראש או רצפת האגן, יהיה בסדר. מה שהיה פעם נחלתם של חרדים גמורים – שהממוצע שלהם עדיין עומד, אגב, על 7.4 ילדים למשפחה – ממשיך לחלחל גם למגזרים החילונים יותר, ואין לנו חברים מלבדנו (וגם אנחנו שוקלים לפעמים אם להמשיך להחזיק אותנו כחברים), שנעצרו בשניים. כולם על שלושה-ארבעה, חלקם דוהרים קדימה כאילו בניקוב העשירי יקבלו אחד חינם. כאילו ילדים, ברמה הכמותית, הם איזה סמל סטטוס והוכחת יכולות; כן, יש לכם מספיק כדי לגדל גם חמישה. יש לכם בית וארנק גדולים מספיק, יש לכם הורות מכילה מספיק, יש לכם מדליה שמחכה אצל כבוד השופטת עינת נתן.
אני לא שופט חלילה. אני רק גוזר את הדין ומוציא לפועל, כי המקום פה – למקרה שלא הבחנתם – מתחיל להיות קטן על תאוות הילודה שלנו. צפוף פה. צפוף בכבישים, צפוף בתורים, צפוף בבדיקות, צפוף בלונה פארק, צפוף בפסטיבל דרום-אדום, צפוף כמצב קיומי מתמשך, יומיומי, ידוע מראש, ובעיקר: ממש לא צפוף יחסית למה שעומד לבוא בשנים הבאות, כשכל הילדים האלה יגדלו קצת ויגלו שהורשנו להם צפיפות של כוורת הודית. עד שנת 2050 – על פי רוב הסקרים – אוכלוסיית ישראל צפויה להכפיל את עצמה אם נישאר בקצב הילודה הנוכחי – 3.1 ילדים בממוצע לאישה – קצב גדול דרמטית מזה של שאר מדינות ה-OECD המנומסות גם בקשר לזה.
קצב הילודה העולם-שלישיסטי הזה שלנו אומר שאנחנו עומדים לסבול ממחסור כרוני בבתי ספר, בתי חולים, דיור בר-השגה ומקום הגיוני בתור למגלשת הקמיקזה בשפיים.
קצב הילודה הזה גם אומר שהרבה יותר מדי ילדים יגודלו על ידי מסכים שייתחבו להם ליד מגיל כלום ואז יהפכו לחלק ביולוגי מגופם, כשברקע הורים שהם בעיקר פונקציות תפעוליות – מזון, תעבורה, תשלומים, גערות, ליטופים מזדמנים, קרוב לאפס ערך מוסף. אין להורים זמן בשבילך, חמוד, יש להם עוד ילדים, יש להם עבודות, יש להם חיים משלהם להספיק שהם פשוט לא מספיקים.
שום מחשבה ארוכת-טווח או גדולה מאיתנו לא עוצרת אותנו; בעשורים האחרונים, שיעור הפיריון היהודי רק עלה. כן, מדובר לפני הכל בתרומת החרדים – מגזר שובר שיאים שלפני שנת 1955 עוד הסתפק ב-2.8 ילדים בממוצע אבל "הרחבת מערך קצבאות הילדים בשנות ה-70, הנהגת הסדר 'תורתו אמנותו'… ותמיכות שהוענקו לבחורי ישיבה" – אם לצטט מחקר של ביטוח לאומי – עודד אותו לעשות את מה שנשאר לו מספיק זמן חופשי לעשות.
דווקא במגזר הערבי נרשמת ירידה בילודה מאז שנת 2000 – בעיקר לנוכח השתלבות נשים ערביות בשוק העבודה – אבל אצלנו, החילונים, מבינים כבר מזמן שהחיים לא מוכרחים להיגמר בשניים-שלושה, ושיעור הפיריון בקרב נשים חילוניות ומסורתיות רק עולה בעשרים השנים האחרונות.
יודעים מתי, בפעם האחרונה, נרשם באירופה שיעור ילודה ישראלי של 3.1 ילדים לאישה? באיטליה הוא נרשם לאחרונה ב-1931, בבריטניה ב-1908 ובצרפת ב-1889. מאז הם האטו קצב; הם העדיפו להביא פחות ילדים ולתת להם ילדות ממשית ומדינה עם תשתיות שיעמדו בכמות. ישראל לא מתעכבת על שטויות כאלה; אז נצטופף קצת, מה יש. נשב זה לזה על הברכיים, העיקר לעשות ילדים. טיפולי פוריות – המדינה מממנת, רק תבואו – הם משהו שאנשים מתראיינים עליו בדמעות אושר. מרב מיכאלי חילצה אנחת רווחה קולקטיבית כששברה, בגיל 54, את האל-הורות המתמשכת – קדימה, מרב, עוד 2.2 ילדים ואת מיישרת קו ואפילו פותחת יתרון קטן!
האמת, אני שמח בשביל מיכאלי. הייתי פעם במצבה, נשברתי לפני גיל 54 והבנתי שהורות היא חוויית-חיים אחת שאתם לא רוצים לגמור את הסיבוב שלכם פה בלעדיה. הורות היא פוצעת ומרפאה, היא איתחול מחדש של עצמכם, היא משמעותית. היא מוכרחה להיות. לא בטוח שהיא יכולה להיות משמעותית כשאתם בילד החמישי.
כי נדמה לי שאולי כדאי לעצור לרגע רק כדי לשאול את השאלה הכי פחות אגואיסטית לפני מעשה שהוא, לפני הכל, אגואיסטי: לילד שלכם יהיה טוב בחייו בעולם, בארץ ובמשפחה שאליהם אתם מביאים אותו? אתם תוכלו להיות שם בשבילו לחלוטין כדי לנסות לדאוג לזה? או שאתם רק מנסים ליישר קו, לעמוד באיזה סטנדרט מדומיין, להגשים איזו אידיאה הורית או הזייה קולנועית?
אומרים שאנשים תמיד עושים ילד אחד יותר ממה שהם מסוגלים לעמוד בו. לכו על זה. אחד יותר מדי זה בול. מעבר לזה, סליחה, הילד שלכם סתם תופס לשלי מקום.

(פורסם ב-10.9.2021)