מה זה בית?
רגע, אל תתנו לי את התשובות הסטנדרטיות או המתחכמות שלכם, לא "בית הוא המקום שבו אני משכיב ילדים לישון", או "בית הוא המקום שחיכיתי שנים לעזוב" או אפילו "בית הוא המקום הזה שאני מבלבל לכולם את המוח שאין לי, בזמן שאני עושה מיליונים בהייטק אבל מוכרח להתייסר על משהו, אז תשמעו למה ניו יורק היא לא".
לא. זה לא הנושא שלנו הפעם (למרות שאם בית במנהטן כבר לא טוב לכם, אולי הגיע זמנכם להצטרף לג'ף בזוס ולהתחיל לחפש בחלל).
הנושא שלנו הוא בכלל מוזיקה. ולמה, משך שנים, הרגע הראשון שסימן בשבילי כל דירה שכורה חדשה כ"בית" היה הרגע שבו הנחתי על הרצפה – ואז חיברתי – את שני הרמקולים הרצפתיים הישנים שלי, והצלחתי לשמוע דרכם תקליט או דיסק, והכל הרגיש פתאום קצת יותר כמו בבית.
כי בית היה המקום שבו הרמקולים נמצאים ומחוברים. בית היה המקום שבו יש – או לפחות יכולה להיות – מוזיקה.
מוזיקה הייתה הבית, והרמקולים היו הבית הנודד של המוזיקה, ולכן הבית היציב שלי. סחבתי אותם איתי לאורך שנים, אולי הדבר המשמעותי, בטח הכבד ביותר, שלקחתי מהבית הראשון, המקורי, ההולך ומתרחק ממני; בית ההורים. עשויים עץ כהה, רגלי פלסטיק קטנות, רשת שחורה צפופה מקדימה שמסתירה שלושה עיגולים – בסך הכל מכוערים כמקובל בתקופה שבה דברים כאלה נחשבו יפים.
הם עזרו לי להרגיש בבית בכל מקום שעדיין לא היה כזה. הם היו החברים היחידים שהכרתי מקודם, היחידים שהלכו איתי תמיד, היחידים שתמיד היו שם וחיכו לי שאחזור הביתה. הם היו הדבר הראשון שהוצב על כל רצפה חדשה שאותה שכרתי, והאחרון שנלקח עם העזיבה. הם השמיעו את פסקול חיי  – הפסקול שכבר לא ייצא על שום דיסק, הוא פשוט מפוזר על פני כמה אלפים כאלה, חלקם עדיין כאן איתי,  אף אחד לא נוגע בהם מלבד האבק, שתמיד ממשיך להתעניין בדברים שלא מעניינים יותר אף אחד.
מתישהו הרמקולים הישנים מתו. נדמה לי שקבעתי את מותם רק אחרי שהגומי של הבס התפורר לי בידיים והתחנן שאניח לו ללכת בדרך כל גומי. זו הייתה פרידה מכל מה שעברתי דרכם; מאבבא וג'נסיס של הילד שלא הבין כלום, ועד בואי ופורטיסהד של המתבגר והצעיר שנדמה היה לו שהוא מבין הכל. הלכתי לחפש רמקולים חדשים. הייתי רציני בקשר לזה. רמקולים היו הקשר לטווח ארוך היציב והמשמעותי בחיי.
כבר הייתי אז עם אהובתי, גם לה היה איכפת ממוזיקה, ושנינו חיפשנו בחנויות שנקראו פעם "חנויות סטריאו" ואחר כך "קולנוע ביתי" ואז "מערכות מולטימדיה", וישבנו בחדרים סגורים ואקוסטיים עם מוכר שהתנשא מעלינו כי משלמים לו לעשות את זה, והקשבנו לדיסקים של פינק פלויד, או סטילי דן, או מאסיב אטאק, ואמרנו דברים כמו: "וואו, ההפרדה של הגבוהים פה מדהימה", או: "הבס קצת מוגזם ומאפיל על האמצע", וגם: "טוב, תיכף אנחנו צריכים להתחיל לעשות ילדים, כדאי שנזדרז קצת, לא?".
את זה לא אמרנו, אבל איפשהו, בתוכנו, ידענו.
בסוף קנינו רמקולים גבוהים, צרים, עץ עדין, רגליים דקיקות, מראה כללי סקנדינבי כראוי למשהו שהגיע מחברה דנית אודיופילית שמתמחה ברמקולים לאנשים שמחפשים להתחתן עם כאלה. הסאונד היה מושלם, המחיר נדל"ני.
שנה מאוחר יותר, הרמקולים האלה השמיעו בלופ את "מאה שירים ראשונים" ו"דיג דיג דוג" באיכות דנית. שנתיים מאוחר יותר הם כבר היו קבורים, מנותקים, ליד מכונות הכביסה בדירה החדשה והמשודרגת שאליה עברנו, ושהגיעה עם רמקולים משלה; זולים, ובתקרה.
ויתרנו. המוזיקה ממילא הלכה ודהתה בחיינו, הופכת ממרכז לרקע. היא התחילה להגיע דחוסה בקבצים, היא עברה לידנו ומעלינו אבל לא דרכנו, ולאף אחד מסביב כבר לא באמת שינה כמה גרוע היא נשמעת.
הסאונד עצמו הפך זניח. ויתרנו עליו לטובת אוזניות זעירות כל כך עד שהן יכולות להיבלע לכם בטעות באוזן ולצאת דרך כל נקב גוף אחר. ויתרנו עליו לטובת רמקולי פלסטיק זולים או רמקולים שייבלעו בתקרה ובקירות ויהיו בלתי מובחנים בתוך חלל דירתי שרוצה כל כך להיות נקי עד שעשרות פלסטיקים של צעצועי ילדים בסלון לא מפריעים לנו, אבל שני רמקולים על הרצפה דווקא כן. ויתרנו עליו כדי להסתובב עם איירפודס באלף שקל כי הן לבנות והן של אפל והן סקסיות כמו כל דבר שאפל מכריזה עליו ככזה, ולשמוע מוזיקה באיכות של טרנזיסטור משודרג.
כן, בדיוק האיכות הזאת. כי איירפודס הן לא אוזניות למוזיקה; הן בסדר לשיחה, לקול אנושי או לסתם הסתובבות כשפקק לבן מוארך משתלשל לך מהאוזן כאילו היית דמות בסיטקום גרוע. אבל נסו לשמוע בהן מוזיקה. שומעים? ברור ששומעים, לא מבינים מה הבעיה שלך, רענן.
ובכן, אנשים, הבעיה שלי היא שמוזיקה צריכה להישמע כמו מוזיקה; עם כל הדרמה והאימפקט של מוזיקה. באסים נמוכים. היי-האטס גבוהים. אמצע בשרני. שירה שנשמעת כמו ב"גרייט גיג אין דה סקיי" של פינק פלויד; קול שתופס לך את הלב, מציף אותו, סוחט ותולה לייבוש.
אז בסדר, אולי כדאי שמישהו גם יכתוב מוזיקה כמו שפינק פלויד כתבו, אבל עזבו; מצידי תקשיבו ל-NF, ראפר אמריקאי שהילד שלי אוהב ורוצה להיות אמינם בתקופה שבה גם לאמינם כבר לא דחוף להיות. רק תקשיבו, אם תוכלו. אבל אתם לא באמת יכולים.
כי מה שאתם שומעים – גם ברמקולים שלכם במכונית – הוא הצליל המעוך, השטוח והמוחלש ביותר בעולם. מוזיקה שחיה בעולם שהיא עדיין תעשייה רווחית בו, אבל כבר לא באמת חשובה, כבר לא באמת משנה, ונמכרת בעיקר דרך ממשק, אריזה, מסך ועיצוב מוצר. המתכנת הרג את כוכב הרדיו, וחברות טכנולוגיה הן הוודסטוק והמהפכה של זמננו. המוזיקה אפילו לא צריכה להישמע טוב.
אבל אני, משהו בי עדיין מתכווץ בכל פעם שבה אני חולף שוב על פני הרמקולים הדניים המאובקים והזנוחים שלנו. בהתחלה העץ עדיין בהק מולי כאילו הרמקולים מנסים, בכוחותיהם האחרונים, להתחנן לחילוץ. אבל ככל שעבר הזמן, הבנתי שהרמקולים המאובקים הם מזכרת מהחיים הקודמים שלי: הזוגיות שלפני הילדים, הרווקות שלפני הזוגיות; שריד לתקופת חיים שננעלה.
אבל עכשיו, בקרוב, אנחנו הולכים לשפץ קצת את הדירה, והנה מה שאני חושב לעצמי; שלמרות שאין להם מקום בשום מקום בבית – בטח לא בסלון – אני עומד למצוא להם מקום. בסלון. על הרצפה. מחוברים. לא יודע איך, אבל זה חייב לקרות.
אולי אז, אחרי שהרמקולים יחזרו והמוזיקה תחזור דרכם, הבית הזה ירגיש, סוף סוף, באמת כמו בית.

(פורסם ב-13.8.2021)