לראות רופאה היום

בשלישי שעבר הלחץ הגיע לשיא.
ערימות של עבודה חיכו לי לשעות הבוקר, בצהריים הייתי אמור לשלוף את הילדים מהקייטנות ולארגן להם אוכל בזריז, אחר הצהריים תוכננה הרצאה שבה הייתי צריך להיות במיטבי, בערב שוב עבודה – וידעתי שאין לי היום דקה לנשום, לנוח, בקושי לאכול.
ולכן אני אהיה מוכרח לראות רופאה.
אין ברירה. הפעימה הלא-סדירה בצד ימין של הבטן העליונה נמשכה כבר שבוע. מין בליפ כזה – כמו פעימת-לב מודגשת מאוד, או שתיים-שלוש ברצף – שבאה בזמנים לא סדירים מבלי שאני אשלוט בזה.
בלילה הקודם  מצאתי את עצמי פשוט שוכב שם, מחכה לבליפ הבא, לא מצליח להירדם שעות. חייב לראות רופאה.
הביקור אצלה יימשך שעה וחצי לפחות – כולל הגעה, המתנה בתור שלא קבעתי, הפגישה עצמה וחזרה הביתה – אולי דרך בית מרקחת ואולי גרוע יותר: דרך מכון הדמייה, כי עדיף שנסתכל על זה – אבל זה מוכרח להיות עוד היום. חייב היום. אחרת אני לא אצליח להתרכז בשום דבר אחר וכל היום הזה פשוט יהיה סיוט.
הלכתי אליה. כמובן.
"אולי זו בעיית לב", אמרתי לה כשהכניסה אותי ברגע שיכלה – היא מכירה אותי, היא יודעת להיות רצינית בקשר למצבים הלא-רציניים שלי, כבר 15 שנה שהיא לוקחת אותי ברצינות שמעולם לא הרווחתי. אחר כך היא מיששה, איתרה את המיקום המדויק ופסקה: "זה שריר. החלק העליון של שריר הבטן שלך. הוא קופץ כמו שהעין קופצת לפעמים בלי שליטה".
"רק העין? היו לי שרירים קופצים בכל אזור בגוף עד היום", אישרתי.
"אז זה אותו דבר, רק בשריר הבטן העליונה, בסדר? זה שום דבר", היא חייכה את חיוכה המרגיע, המיטיב, ואני נשענתי קדימה ונראיתי עדיין דרוך, למרות שבגופי התפשטה בהדרגה האופוריה הרגעית שמושגת רק אחרי שהדוקטור שוב שופכת גלון מים קרים על החרדה שלי ומכבה אותה.
ואז נשענתי אחורה. החלפנו עוד סמול-טוק ואני הייתי רגוע ושמח ואוהב-אדם כמי שחייו שוב ניתנו לו במתנה, או בהשאלה עד ההתקף הבא – והרופאה שאלה אם אני לוקח את הציפרלקס שלי, ואני אמרתי לה שבמינון מינימלי, והיא אמרה: "תעלה", ואני אמרתי: "לא, אני מנסה להיגמל סופית", והיא אמרה: "מספיק עם זה. אם היית חולה סוכרת, היית מנסה להיגמל מאינסולין? לא. אז למה כשאתה, אה…" – היא לא אמרה "חולה נפש" למרות שהייתה צריכה – "במצבך, אתה רוצה לוותר על התרופה? בשביל מה? יש תרופה, היא מצוינת, היא עוזרת לך, תיקח אותה. ותעלה מינון".
יצאתי משם, העולם הרגיש כמו הבוקר הראשון אי-פעם,  ואני תפקדתי מושלם לאורך כל היום. למחרת הרגשתי אפילו טוב יותר, הבליפים בבטן העליונה פסקו, מה שהיה סימן מובהק שצריך לקבוע תור אצל הרופאה. מתי המועד הפנוי הראשון? בעוד שבועיים וחצי. קבעתי. אין לי שום סימפטום כרגע – להיפך, הכל טוב – אבל תמיד עדיף לשריין תור; תוך שבועיים וחצי בטח כבר יופיע משהו.
וזה עוד כשמצבי טוב יחסית; פעם הייתי פשוט נודד בין רופאים על בסיס פעמיים-שלוש בשבוע ועובר בדיקות בתכיפות שבה ג'ף בזוס עושה מיליון דולר. כיום ההיפוכונדריה שלי בשליטה, בשליש מהמקרים אני אפילו מצליח להרגיע את עצמי בעצמי. בשני-שליש האחרים אני אומר לעצמי "זה שום דבר" וכעבור דקה וחצי אני שוב ממשש את המקום ומבין שזה לא שום דבר, זה משהו. לגמרי משהו.
אני היפוכונדר, למרות שהמילה עצמה כל כך איומה – כאילו נולדה לשמש בדיחה, ללגלג, להקטין, להפחית מחשיבות – עד שאני מעדיף לקרוא לזה "חרדתי בקטע של פחד למות ממחלה".
אבל היפוכונדריה היא בדיחה מבחינת רוב הציבור. מולייר, וודי אלן וסנדרסון כבר עשו עליה סיבוב, ואפילו ההיפוכונדרים עצמם נוטים להפוך אותה לכזאת. אין לי מושג למה בעצם; כלומר, יש איזו הקלה בהבנה שכל כך הרבה פעמים לא מתת ממשהו שרק אתה חשבת שאתה עומד למות ממנו ובסוף התברר כסימפטום שהגוף שלך פיתח במיוחד לכבודך. סימפטום שהמערכת החרדתית שלך ייצרה בכישרון גדול כך שירגיש וייראה כמו משהו שגוגל יודע להגיד עליו שהוא, בסבירות כלשהי, סופני.
ובסוף מתברר שלא, כמובן שלא, זו רק עוד אזעקת-שווא, וכשתספר על זה למישהו – בעיקר לקולגה היפוכונדר – שניכם תצחקו על זה ותריצו עוד קטעים מהסוג, אבל בסוף זה לא יהיה מצחיק בשום דרך; לא כשזה יקרה שוב. לא כששוב תמצא את עצמך מתחנן לראות רופא אצל איזו פקידת קבלה קשוחה שלא מבינה שיש לה עסק עם משוגע.
זו חרדה. היא ממשית והופכת-קרביים ומכסה אותך זיעה קרה ולא מניחה לך לישון בלילה כמו כל חרדה אחרת, והיא גורמת לך להרגיש שהיא מכלה את שנותיך הטובות ואת סיכוייך להשיג איזו נורמליות והשלמה עצמית שבהם מתקיימים רוב בני האדם סביבך. רק תראו אותי; כבר 15 שנה שאני נשוי לאישה שלא הלכה, לאורך כל הזמן הזה, לשום רופא שלא הייתה מוכרחה ללכת אליו, לרוב מחמת הריון. היא פשוט לא מתעסקת בחולי, באפשרות של חולי, בפחדים, בדמעות לפחדים. זה לא מעניין או מטריד אותה. פעם אחת היא הייתה חולה באמת; חטפה קורונה. עבר לה. אני, ב-15 השנים האלה, השלמתי אלף התקפי חרדה, מאות ביקורים אצל רופאים, עשרות בדיקות, הדמיות וצילומים, וכתף אחת שנשברה באמת..
לא הייתי חולה יותר ממנה, זאת האמת. אבל ידעתי שאני חולה כל הזמן, בזמן שהיא פשוט יודעת שהיא לא. אפילו לא יודעת; היא פשוט לא חושבת על זה, בזמן שאני מנוהל ביומיום על ידי החרדה שלי, והיא חתיכת מנהל חשדן, אובססיבי ורע-מזג.
אין בזה צדק, אני יודע. יש רק תחושת החמצה על כל הזמנים שבהם הייתי מודאג, שבהם יצאתי מדעתי מדאגה, בזמן שיכולתי פשוט להיות כמותה – חופשי מדאגות, לפחות מסוג "אלוהים, זה זה. וזה הולך להרוג אותי". אבל לא באמת הצלחתי. ההיפוכונדריה היא התגלמות חרדתית שאין דרך ממשית להיפטר ממנה. לא, לנו ההיפוכונדרים לא שמורה הזכות לגלות משהו שאולי לא היה שם קודם ולהגיד "אה, זה בטח שום דבר, זה ייעלם מעצמו" ולשכוח מזה.
ואולי אמא אשמה בהכל. אולי הדרך שבה נזעקה תמיד, לנוכח כל מיחוש קל שלנו, ש"צריך שרופא יבדוק את זה", והריצה אותנו למרפאה, נצרבה בנו וייצרה בוגרים חרדתיים. ואולי זו לא אמא; אולי אבא שמת מוקדם מדי. ואולי החיים עצמם, שהפתיעו פעם אחת יותר מדי בכאפה לא צפויה. ואולי שום דבר מכל זה; אולי – מה אולי, די בוודאות – באמת יש לי משהו. עדיף שרופא יראה את זה. לפחות עד שאני אעלה מינון.

(פורסם ב-6.8.2021)

תגובה אחת הוסף תגובה

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אז ככה זה בדיוק להיות אישה בעולם הזה מגיל ההתבגרות ועד בכלל, רק עם פחד מפני תקיפה מינית אמיתית, שמיליוני הפעמים הקודמות בהן לא קרה כלום לא מזיזות בכלל לחרדה המצמיתה שהיום, עכשיו, אולי. ואני כולה הולכת ברחוב חשוך.
    מה החרדה המצטברת הזו עושה לגוף אתה כבר בטח יודע לבד.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s