בשעה טובה יש לי חבר ראשון שהתגרש – די מפתיע שעד עכשיו כולם החזיקו מעמד, ואפילו יותר מפתיע שהם ממשיכים להחזיק – וכמובן שברגע שהאיש יצא מהרבנות הוא הבין שאין לו מושג איך להשתלב בתנועה. שאם בתקופתו הכרת את הדייט הבאה שלך דרך חברים, כיום לא תכיר את הדייט הבאה שלך; לכל היותר תשכב איתה.
לפיכך האיש עשה בדיוק את מה שאפשר היה לצפות ממנו: הוא התאהב. מעל לראש. באיזו גרושה אנרגטית, חכמה, קרייריסטית וזוהרת שלקחה אותו לסיבוב וחצי ואז ביקשה זיכוי או החלפה.
החבר שלי היה הרוס – ותאמינו לי, באמת קיוויתי שאני לא אצטרך לחזור אי פעם להשתמש במילה הזאת, שלדעתי פג תוקפה איפשהו בסביבות אוקיי-קיופיד. אבל האיש באמת היה – במיטב סגנון שנות התשעים – הרוס (צחוק מוקלט).
"הייתי בהכי טוב שלי איתה", הוא קונן בעודו לוגם את הוויסקי שלו כמו קלישאה משיר של טונה. "הייתי מצחיק, ציטטתי לה ספרים וסדרות, עזרתי לה עם משהו בעבודה שלה, הבנתי את כל הרפרנסים שלה, הערצתי אותה – באמת, נתתי כל מה שיש לי, הכי התאמצתי, הייתי הכי בשיא, ועכשיו היא לא מחזירה לי הודעות".
"שטויות, היא בטח עסוקה השבוע", הבטחתי לו, וידעתי שהוא לעולם לא ישמע ממנה שוב. צדקתי. הודעות שהשאיר לה נענו בחוסר היענות או באייקון בודד של הידיים המוצמדות – אייקון שמשמעותו "אין משמעות, תחשוב מה שבא לך".
החבר שלי הרגיש לא רק כאילו חיללו את תומתו, השתמשו בו וזרקו, אלא שהסיכוי הראשון והאחרון שלו לפגוש אישה מסעירה וחכמה באמת אפילו לא מחזיר לו הודעות. הוא שקע בכזה ייאוש, שביום השבעת הממשלה החדשה הוא רק רבץ על הספה, מסרב לשמוח – אפילו קצת, אפילו לאיד – וממלמל שאין לו חשק לכלום. טוב, אולי רק סושי קטן מוולט. הזמנתי לו.
האמת היא שהבנתי אותו. נזכרתי בפעמיים-שלוש בתקופת רווקותי (אנחנו מדברים על עידן גיאולוגי שבו אנשים מסוג נשר-רמלה עדיין הסתובבו בקניון, והקניון היה קניון) שבהן התאהבתי מעל לראש בנשים שהיו בערך ליגה (או שתיים. או ארבע) מעליי; אתה רץ הכי מהר שלך רק כדי להרשים אותן, עושה את הכי טוב ומבריק שאתה מסוגל, ואז מתברר שהכי טוב ומבריק שלך פשוט לא טוב מספיק. לא מעניין מספיק. מייצר אדישות בצד השני. זה יותר משברון-לב סטנדרטי; זה שברון-אגו. זאת ההבנה שאין לך בכלל את הכלים לנצח; אתה פשוט לא טוב מספיק.
מצד שני, פה ושם קרה גם ההיפך; כולנו ניהלנו מערכות יחסים עם אנשים שמראש לא היינו מאוד בעניין שלהם, רק כדי לגלות שלמרות שאנחנו עושים את המינימום שלנו, או קצת פחות, הם עדיין רוצים בנו. נשארים איתנו. מתאמצים למעננו. ועכשיו אנחנו בצד השני של המתרס; אנחנו הצד שכל המאמץ שהצד השני עושה לא ממש מזיז לו.
לפיכך סיכמתי את חוכמת חיי לחבר ההוא: תשמע, אתה לא רוצה להיות עם מישהי שהכי טוב שלך הוא לא טוב מספיק בשבילה. זה מקטין ומדכא. מצד שני, אתה לא רוצה להיות עם מישהי שהכי רע שלך הוא טוב מספיק בשבילה. זה סתם משעמם.
הוא חשב על זה לרגע, ואז לא הבין. "אז עם מי אני רוצה להיות?" הוא שאל, ואני עניתי: "עם אשתך. אבל התגרשת ממנה, אידיוט".

***

העניין הוא שהדבר הזה עובד בכל תחום: הרגע שבו אתם נותנים כל מה שיש לכם, וזה פשוט לא מספיק, הוא הרגע שבו משהו בכם נשבר.
הרגע לפני תחרות טניס שבו אני אומר לילד שלי "תעשה את הכי טוב שאתה יכול היום", והוא עושה, וזה פשוט לא מספיק, והוא מפסיד, הוא גם הרגע שבו הוא מבין שאני מבלשט; לפעמים הכי טוב שלך הוא פשוט לא טוב מספיק. יש מישהו אחר, שהכי טוב שלו הוא טוב יותר משלך.
זוכרים את הסרט ההוא "וויפלאש", שבו הגיבור מתופף את עצמו למוות בכישרון-שיא, אבל כל המאמץ האדיר הזה לא מספיק כדי להרשים את המורה הקשוח שמגלם ג'יי.קיי. סימונס? "לא הקצב שלי!", סימונס חוזר ונוזף, ובהדרגה גורם לתלמידים להבין שהם לעולם, אף פעם, לא יהיו טובים מספיק בשבילו.
והדבר הזה קורה לכולנו מדי פעם; ההיתקלות במציאות שבה לא משנה כמה נתאמץ, זה לא יעזור. זוכרים את העבודה ההיא שהתאבדתם עליה, נקרעתם בשבילה, עשיתם את המקסימום – ובסוף, למרות כל ההשקעה, זה לא קרה? החברה נכשלה או שפשוט מצאתם את עצמכם, איכשהו, בחוץ?
זוכרים איך הבטחתם לעשות הכל – כולל הכל – כדי שהילד יתקבל לאיפשהו או יצליח במשהו, רק כדי שיתברר בהמשך שהכל-כולל-הכל שלכם פשוט לא מספיק? עזבו; זוכרים איך ישבתם במחלקת תיירים בטיסה ארוכה והבנתם לרגע שג'רי סיינפלד צדק, ושלמרות כל המאמצים האדירים שעשיתם בחיים, אתם עדיין לא יכולים להרשות לעצמכם לטוס ביזנס?
אלה, כמובן, רגעים שאנשים מסוימים יראו בהם שיעור בענווה וצניעות וקבלה עצמית ועוד מנטרות פרדס-חניות כאלה, אבל עזבו; אתם יודעים שזה פשוט שיעור אחד גדול ומסריח בחוסר ההגינות של העולם. פאק, איך ייתכן שאנחנו עושים את הכי טוב שלנו, ועדיין נכשלים? איך ייתכן שנלחמתם לאורך חודשים על אהבתו של אדם אחר, לפעמים על חייו של אדם אחר, ובסוף הפסדתם? הרי נתתם הכל. עשיתם הכל. אין אבן שלא הפכתם. ובסוף האבן התהפכה עליכם.
אז כן, לפחות אתם יודעים שניסיתם הכל. זה מנחם אתכם? זה לא. אתם עדיין שבורי-לב ורמוסי-אגו ותוהים איך מגיעים לשירות לקוחות של החיים כדי להתלונן. ואנשים אומרים לכם שמכישלון צומחים ושצריך לחבק כישלון, אבל אתם יודעים שזה קשקוש של הייטקיסטים עם מספיק כסף ששמחים לישון כפיות עם איזה כישלון קטן רק כדי לגוון.
אבל בשבילכם, השמיים נפלו. כישלון – בעיקר אחרי שעשיתם כל מה שאתם מסוגלים – הוא רק הוכחה נוספת לעובדה ששום דבר בחיים האלה לא יבוא לכם בקלות, ולפעמים לא יבוא בכלל. וצריך לקבל את זה.
זה, לפחות, מה שאמרתי לחבר הגרוש שלי.
שבועיים אחר כך הוא כבר היה עם מישהי צעירה מדי שהעריצה כל נשימה שלו – וגם את המרווחים ביניהן. קל. מה למדתי מכל זה? שלפעמים צריך לרדת ליגה או שלוש מיוזמתך. לדעת לחבק – לא את הכישלון, אבל את הוויתור לעצמך. לדעת להצליח במקומות שבהם אתם יכולים להצליח. אז נכון; במחלקת תיירים עדיין יהיה פחות נוח מאשר בביזנס, אבל כמו שביל גייטס אמר פעם: זה לא שהחבר'ה בביזנס נוחתים דקה קודם.

(פורסם בתאריך 2.7.2021)