אפשר להשתגע

יש איזה אנטי-קלייקס באוויר, לא?
אתם וגם אני מרגישים אותו. הוא תלוי שם, כמו סימן שאלה שמחכה שיבוא סימן קריאה. שיקרה משהו. שיתחיל הבלגאן. שתיפתח המהומה. שנוכל להתלהם, לנפנף בידיים, לצאת לרחובות.
שתחזור השגרה, בקיצור.
אבל בינתיים יש רק שגרת אנטי-קליימקס – הייתה השבוע מהדורת חדשות רדיופונית שממש נפתחה בידיעה על איזו תאונת אופנוע-ים בכנרת, פתיחת מהדורה שלא הייתה מעיזה לקרות בתקופת הממשלה הקודמת – ואין אפילו את מי להאשים מאז שביבי הלך. לא בשגרת האנטי-קליימקס, לא בכותרות המהדורה. כן, אפילו הבדיחה השמאלנית הנושנה "ביבי תתפטר" בתגובה לכל דבר – מקפה הפוך מורתח מדי ועד היתקלות עם הזרת ברגל של הספה – כבר לא בתוקף. לך תמצא עכשיו את מי להאשים בהכל, אפילו בצחוק. נתניהו, כליא-הברק הנצחי של הזעם הישראלי – מימין, משמאל, מהמרכז, מהמגזר, מההתיישבות ומיהדות התפוצות – יצא משימוש ככזה, אולי זמנית, אולי לתמיד, בואו נחכה לטכנאי שיבוא ויגיד.
ואפילו בלילה שבו יצא משימוש, זה היה אנטי-קליימקס.
כן, אפילו בלילה שבו הוקמה ממשלת השינוי לא קפצנו בסוף למזרקה בכיכר רבין, למרות שאני זוכר לפחות הזדמנות אחת שבה הבטחנו זה לזו. ואפילו בלילה ההוא לא שתינו בסוף שום דבר חגיגי למרות החבר שהבטיח שביום שביבי הולך, הוא פתח דום פריניון שהוא שומר במקרר במיוחד, כבר שנים שהבקבוק מחכה שם בסבלנות.
אז לא. ויתרנו על זה, אנחנו כנראה לא האנשים האלה (למרות שאם לקחת לפחות דבר אחד ממורשת נתניהו, זה שלא צריך לחכות לשום אירוע מיוחד כדי לשתות שמפניה טובה על חשבון מישהו אחר).
לרגע קשה היה בכלל להאמין שמשהו כזה קורה אחרי 12 שנים שבהן לא קרה. אבל חלפו כמה ימים, ואז חלף שבוע, ועוד שבוע, והדבר קם ונהיה; החיים בישראל נמשכו עם אדם אחר בראשות הממשלה ועם משלוח משקאות קלים ב-6,000 שקל למשפחת נתניהו כי בכל זאת הם עדיין בבית בבלפור והם צמאים.
ואנחנו נשארנו עם האנטי-קליימקס. עם השקט המשונה הזה באוויר. כלומר, לא שקט, בואו לא נגזים, יש פה קורונה שמרימה ראש, פרצה בנתב"ג, חוק אזרחות, תקציב שצריך למסמס לפני שיועבר בקושי, תליין מאיראן, ועדיין; כל העניינים הגדולים האלה לא מצליחים לייצר רבע מכמות הרעש היומי שייצרה הממשלה הקודמת ושייצרנו אנחנו סביב כל דבר בכלל.
ואין התבטאות בלתי נתפסת של שר בכיר. ואין אולפנים לוהטים שאנשים צורחים בהם את נשמתם ולפעמים קמים ונוטשים בזעם. ואין רחובות בוערים. ואין הודעה דרמטית בשמונה בערב. ואין קול הזעם מברדוגו. ואין פחד ותיעוב.
יש אנטי-קליימקס.
יש שרת תחבורה שנוסעת ברכבת ישראל ושואלת אנשים מה הבעיה שלהם. יש ועדת חקירה לאסון מירון כי אולי עדיף ללמוד משהו מאסונות המוניים. יש טיסות ממדינות אדומות שנוחתות בטרמינל נפרד וקנסות כבדים למי שינסו להתפלח לנו עם איזה וריאנט הודי במזוודה. יש שר התקשורת שמבטל את ההפרדה בין ספקיות תשתית לחברות אינטרנט כי מה היה הקטע עם זה מלכתחילה מלבד לגרום לאיש התמיכה של בזק להגיד לי "אני רואה שאצלי אתה מחובר, אולי הבעיה בהוט, תתקשר אליהם". ויש אפילו קרדיט לנתניהו על היותו "אדריכל ההסכמים" עם איחוד האמירויות.
אז תרשו לי לצטט בהקשר הזה את שמעון פרס ז"ל: אפשר להשתגע.
כל השקט היחסי הזה, כל האנטי-קליימטיות הזאת, מה אנחנו אמורים לעשות איתם? לא, באמת, מה? למה אף אחד לא אומר משהו שיוציא את כולנו מדעתנו? אנשים פה מסתובבים עצבנים כי אין אף אחד שיעצבן אותם כמו שצריך. ואפשר להשתגע כשאין ממה להשתגע.
הגיעו הדברים לידי זה שאנשים מסוימים שכבר רגילים כל כך לבעור באש המחאה הולכים להפגין מול הבית של בוז'י הרצוג כי האיש מתעקש להעסיק מישהו שהיה במערך הדוברות של נתניהו. ומתחשק להגיד להם: חבר'ה, חלאס. חם בטירוף בחוץ, שבו בבית במזגן, תנוחו, תשתו משהו. יש ויהיו עוד הרבה עצים ביער, לא מוכרחים לנבוח על כל אחד בנפרד.
וכששקט לרגע (יחסית, יחסית), בוקעת ומהדהדת פתאום השאלה המפחידה שכמעט מעולם לא נשאלה: אנחנו בכלל בנויים לזה?
רובנו חיים כאן כבר כמה עשרות שנים, ובכל הזמן הזה לא היו פה חמש דקות שקט. בשנים האחרונות הרעש הפוליטי היומי כבר הגיע לעוצמות של פטיש-אוויר בלתי פוסק. ביום ובלילה. לא התרגלנו אבל הסתגלנו. הצטרפנו. הרעשנו בעצמנו. לא ידענו אחרת.
כלומר ידענו על קיומו של שקט, אבל יותר בקטע אידיאי כזה, נשגב, משהו שנכתב עליו בשירים ישנים של יונה וולך, נניח "תשלח לי שקט בקופסה מארץ רחוקה". כן, בסדר. שיר טוב לשמוע ברדיו באמצע יום כיאוטי נוסף של מלחמת כל-בכל ישראלית.
ומה אם – סתם תרגיל מחשבתי, לא להיבהל – באמת יהיו פה חמש, אפילו עשר, דקות של שקט? לא מארץ רחוקה אלא מתוצרת עצמית. לא שקט-שקט; בואו, אנחנו עדיין אנחנו, ועדיין במזרח של התיכון, וכל הבעיות הישנות לא הלכו או הולכות לשום מקום, אפשר להיות רגועים.
אבל האם אנחנו מסוגלים? להיות רגועים, הכוונה. להפסיק להתלהם סביב כל דבר בכל זמן. להפסיק לפחד למוות ולהפחיד פחד מוות. להרפות לרגע מהאחיזה זה בגרונו של זה. להסתכל על הבעיות בעיניים – סליחה, אני יודע, המילה מתחילה להפוך משומשת – ענייניות. לא מצועפות, אבל גם לא אדומות מכלי דם מתפקעים מזעם. לגלול את פיד הרשת החברתית שלנו בלי שהגוף יתבע את מנת השנאה המזוקקת, ויחזור להסתפק בחתולים מנגנים ובמרגי אוכל ארטיק וניכר שעובר עליו איזה עניין.
זה תרגיל בהתבגרות שייתכן שאנחנו כמעט בשלים לעבור בדרכנו ממדינה עם מצבי רוח של מתבגרת זועפת למדינה שמבינה שבסדר, מחר יהיה עוד יום והנה רשימת הסידורים, ועדיף שנתחיל לטפל בהם ולא על הכל מוכרחים להיכנס לטנטרום.
שקט מתמשך הרי לא יהיה. נדמה לי שהוא לא אפשרי כאן פיזיקלית. אפילו עכשיו, אתם יודעים, הווליום הכללי הוא רק על 7 בזמן שקודם היה על 11, כך שנדמה ששקט.
אפשר, מצד אחד, להשתגע. אבל בואו נתבגר; אפשר גם להתרגל לזה. אני יכול להתרגל לזה. אולי כולנו יכולים, מתישהו.

(פורסם ב-2.7.2021)

תגובה אחת הוסף תגובה

  1. מאירה הגיב:

    נכון רענן. אבל…דודי אמסלם, מיקי זוהר, גלית דיסטאל, נאור יחיא עדיין כאן. הפסולת הרדיואקטיבית שהשאיר בו ביבי עדיין מסוכנת.
    ואני? אחרי השנה המטורללת הזו רוצה רק שקט, בקופסה, ולא מארץ רחוקה. ואגב, אם אפשר היה לנסוע לארץ רחוקה ללא חשש, השקט הזה מענן היה נחוץ ובזמן.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s