ביבי שלום

יכולת להשיג אותי, ביבי. נדמה לי שכן.
יכולת לתת לי להרגיש שיש שם למעלה מישהו שאני אולי לא מסכים עם עמדותיו, אבל מכיר באיכויותיו ובהישגי שלטונו. יכולתי – אני יודע שזה נשמע מופרך, אבל זה אמיתי – אפילו לתמוך בך איכשהו. להיות בעדך. לא להצביע לך, יש גבול, אבל להרגיש קצת טוב יותר על שאתה שם.
יכולת להשיג אותי. לפחות להבטיח את תמיכתי מבחוץ.
כי תשמע, ביבי, אם אני עומד בכיכר רבין ומריע, כמו אידיוט, לנצחונו של נפתלי בנט – איש ימין מובהק ממך שמייצג לא מעט ערכים שאני לא מאמין בהם, אבל לפחות עושה את זה בטון שחיכיתי כל כך הרבה זמן לשמוע – ברור שיכולת גם אתה לחלץ ממני תרועות. יכולת. אבל העדפת לבוז לי פומבית. חשבת שהבוז כלפיי ישיג לך נקודות אצל הקהל הביתי שלך. והוא השיג. השיג לא מעט. אבל לא מספיק. הבייס הזה, בסוף, מצומצם. הוא לא כולל אותי ושכמותי ושכמותם של המוני ישראלים – רובם, למעשה – שהבינו שאתה בז להם רק כדי להשיג מחיאות כפיים קלות בבית. המוני ישראלים שראו אותך גם בהישגיך המסוימים – חיסונים, הסכמי שלום לא-דחופים עם האמירויות, שקט ביטחוני יחסי (לא כולל עוטף עזה), כלכלה סבירה – ועדיין לא יכלו לתמוך בך. יודע למה? כי בזת להם. בזת להם בקול רם. במופגן. בזת להם וביזית את המינימום החשוב להם; הממלכתיות. היושרה. תרבות הדיבור והדיון. ההתנהלות הישראלית. נפלת בהרבה עניינים, אבל אף אחד מהם לא היה מרחיק אותך מהשלטון כמו מה שהרחיק אותך ממנו בסוף: הסגנון.
יכולת, בכל שלב, לבצע פניית פרסה ולבוא ולהגיד, לפחות פעם אחת, את הדבר הנכון. הדבר המפייס. לומר: אני ראש ממשלה של כולם. אני לא מעל לחוק. אני אחראי ואני אשא בתוצאות. אני מתנצל. אני מעריך אתכם, את מי שאתם – גם אם אתם לא מצביעיי הישירים – ולא אחלום לקרוא לכם בוגדים, להיפך; מי שקוראים לכם ככה – הם הבוגדים. אני מקבל עליי בשמחה את העיקרון הדמוקרטי של איזונים ובלמים, של חוק וסדר, של הכרעת הבוחר. אני מבין שהכסף שלכם לא אמור למלא את הבריכה הפרטית שלי בקיסריה, החזרי מס מופלגים או וילון שחור שימנע מכם לראות את המעון שאתם מממנים לי. אני מבין שאני ראש הממשלה, ויש לזה, לפני הכל, משמעות ייצוגית. התנהלותית. תרבותית. סגנונית.
לא אמרת שום דבר מזה. אפילו לא פעם אחת.

*
אז מתי גמרת את הקדנציה שלך? הנה שתי אפשרויות, שתיהן נכונות: 1. בשבוע שעבר. 2. בלילה ההוא בנובמבר 2016 שבו העברת את התגובה המונומנטלית בת שבע הדקות לתחקיר ששידרה אילנה דיין על המתחולל אצלך בלשכה. אתה בטוח זוכר את התגובה שבה האשמת את דיין שהיא "אשת שמאל קיצונית", ש"אין לה אפילו טיפת יושרה מקצועית" וש"רדיפת חיילים איננה דבר זר לה".
זה היה רגע מדהים – הרגע שבו דיין עמדה מול המצלמות והקריאה את התגובה המלאה, שכמו נכתבה בידי טוקבקיסט עם קצף על השפתיים וקשר מאוד בלתי מחייב למציאות; התגובה רצופת ההשמצות, העלבונות וחוסר הענייניות הזאת.
באותו שבוע ב-2016 כתבתי שזה הרגע שבו סיימת את הקדנציה. צדקתי, כמובן, רק שהקדמתי את זמני – זמנך בעצם – בארבע וחצי שנים.
אבל זה באמת היה הרגע שבו התחלת לגמור. הרגע המדויק שבו ברור היה שאיבדת את זה, חצית את הרוביקון, ושמכאן זה כל הדרך למטה. הרגע, ביבי, שבו אמרת לעצמך: לעזאזל, אני משיל מעליי את שרידי הכסות התרבותית, הממלכתית, השקולה, אני יוצא מהדמות הראש-ממשלתית המחייבת, ומניח לדמותי החדשה לבקוע מתוכה: דמותו של מתלהם רשתות מתוסכל, תוקפני, מר-נפש, משתלח וחסר בושה. זה היה הרגע שבו הפכת ממי שאתה למי שהוא הבן שלך, והפקרת את הדבר האחד שאסור לך להפקיר כשאתה ראש ממשלה: לא, לא הביטחון. לא הכלכלה. לא הבריאות.
הסגנון. תרבות הדיבור, החשיבה, ההתנהלות וההתייחסות של מדינה שלמה. האופן שבו המקום הזה – על ערכיו, אנשיו, רחובותיו ומפלס האלימות שבהם – מתנהל. זה היה הרגע שבו ויתרת על ראשות הממשלה והעדפת את רשות ההסתה, ומאותו רגע הרסן הותר. כבר לא היית מנהיג שאפשר להעריך או שלא; היית ביריון – גם אם בכיר – בקטטת איגרוף אינסופית.
כי ברגע שראש הממשלה מפסיק להתנהג בהתאם ועובר להתנהג בהתאם למפלס הבריונות ברשתות וברחוב – גם אם הוא עושה את זה בחליפה ובקול בריטון – הוא כבר לא מנהיג, גם אם נבחר. כבר לא מוביל, גם אם הוא בראש הרשימה. כבר לא מי שיכול לומר "אחריי", כי הוא אחריהם; אחרי כל יתר המתלהמים.
זה עניין בסיסי, ביבי, שכל ראשי הממשלה שהיו שם לפניך הבינו אינטואיטיבית; אתה לא יכול להיות ראש ממשלה ולהגיד דברים כמו 'אתה כבר קיבלת את הלייקים שלך', 'נה נה נה נה נה', 'כלב קטן', 'קפץ לי הגן המזרחי' ו'השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים', רשימה חלקית.
ואתה לא יכול להיות ראש ממשלה ולהציב לצדך, בחזית הנהגת המדינה, אנשים שאומרים דברים כמו 'צפונבונים אשכנזים', 'הסודנים הם סרטן בגוף שלנו', 'אז מה אם ירו על אשקלון' ו'למה בכלל אנחנו מזדעזעים מהרעיון של אי ציות לפסיקת בית המשפט' – רשימה חלקית מאוד – ולצפות להיתפס כמי שמסוגל להנהיג ציבור רחב או אפילו לשמור על מינימום ציות לחוק בארצו.
ואתה לא יכול להיות ראש ממשלה שעובד בהכנסתם לבית הנבחרים של השוליים הקיצוניים ביותר. או ראש ממשלה שמפר הבטחות בגלוי, לאור יום ובראש מורם, ובז למערכת המשפט ולחקיקה בגאווה, ובז לגאווה כשזה מגיע לחקיקה.
כלומר, אתה יכול, אם ממש תתעקש. אבל באותו רגע, הפסדת אותי. הפסדת את רובנו.
ויכולת להשיג אותי, אותנו, את רובנו. יכולת להיות כל מה שלא היית. יכולת להיות כל מה שמעריציך האדוקים אמרו עליך; מנהיג ישראלי גדול.
אבל לא יכולת. לא באמת. כי מתישהו ב-2016 נמאס לך לנסות. איבדת פאסון וסגנון. כל ניצחון שלך היה חייב להיות מלווה בתקיעת אצבע לעין. בבוז. בהשפלה. בביטול. בהדרה.
כשנפרדת השבוע ביקש יאיר לפיד לא לקפוץ למזרקה בכיכר רבין, לא לשמוח לאיד. אתה לא היית חולם לבקש דבר כזה. אהבת לשמוח לאיד. להצטלם עם פחית מלפפונים חמוצים. לגחך. לנחור בבוז. לנפנף יד בביטול למצהלות קהל הבית.
ובכן, ביבי, אתה כבר בטח מנחש מה בא עכשיו: קבל ביטול.

(פורסם בתאריך 18.6.2021)

תגובה אחת הוסף תגובה

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    א מחייה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s