תנו לי גב

בשישי שעבר הוצאתי דיסק. או לפחות פרצתי אותו. או שאולי חטפתי בלט בדיסק. או חוליה שזזה. אין לדעת, תלוי איזה רופא שואלים, ואני שאלתי כמות כזאת של רופאים עד שמנו גבע כבר היה עולה עם זה לשידור תחת הכותרת מדגם מייצג דרמטי.
בכל אופן, הכאבים היו גרועים יותר מאלה של אישה יולדת – ותאמינו לי, לא ילדתי ולא אלד, ולכן אני יודע. לא יכולתי, בין השאר, לעמוד, לשבת, ללכת, לעצור, לשכב, לקום, לישון, להתעורר או להיות בכל מצב ביניים שבין המצבים האלה. לכן לא הייתי.
זמן קצר אחר כך התחילו גם כאבי תופת ברגל ימין, בעכוז, במפשעה, בקרסול – פתחתי אינטרנט וגיליתי שקוראים לזה "סיאטיקה", הקרנה של כאבי גב תחתון לרגל באופן שגורם לך לרצות להוריד אותה לעצמך בכרסום. רציתי לחשוב שזה יעבור מתישהו, אבל כרגיל באינטרנט, תמיד יש את ההיא מפורום תפוז או נענע או קפה דה-מרקר, שמספרת שבשנת 97' התחילו לה כאבי-תופת ותופעות בדיוק כמו שלי, ואחרי שעברה שלל רופאים, ניתוחים, התערבויות פולשניות, שתי כריתות, שלושה שינויי מין וסגירה טוטלית של האתר, היא מבקשת עכשיו את עצת חברי הפורום. ומישהו תמיד ממליץ לה על עקיצות דבורים מבוקרות, "אותי זה הציל". הבנתי שיש מצב שגם אצלי זה יימשך שנים.
שלושה ימים אחר כך יצא לי עוד דיסק. הפעם סי-טי. האורטופדים הסתכלו על התוצאות ואמרו, כל אחד, את דעתו. בסוף הכירופרקט פסק: בלט בדיסק. אפילו שניים, באותו מחיר.
התפתלתי מכאבים, אבל זה כאב לי נורא אז הפסקתי, אבל גם זה כאב לי נורא אז המשכתי. כל אדם שפגשתי אמר לי אותו דבר בדיוק: "תשמע, יש לי מישהו שהציל אותי", וסיפר על אוסטאופת, הומאופת, נטורופת, כירופרקט או ניר ברקת שאני חייב, פשוט חייב, לראות דחוף.
האמנתי לכולם. הלכתי לחלק מהאנשים שלהם. הכאבים הזדהו עם נתניהו; הם לא ויתרו. לקחתי אתופן, ארקוקסיה, אופטלגין, טרמדקס וללב. התחושה הייתה כאילו נזרקתי מארץ החיים והוקאתי לצמיתות משגרת היומיום של העולם הבריא והמתפקד. כאילו משהו בי התקלקל לתמיד. כאילו זה יכאב לנצח. בינתיים צדקתי.
הסתכלתי מהצד על אהובתי והילדים שהמשיכו בחייהם, בזמן שאני לא יכולתי להמשיך בחייהם. הם נראו חסרי דאגה כל כך בזמן שאני דאבתי ולא הצלחתי להביא את עצמי להיות, בשום דרך, נחמד או סבלני. כעסתי. אולי על עצמי. על הגוף שלי. על הכאב. על משהו.
פעולות שהיו טריוויאליות וחסרות מחשבה עד היום – הליכה, נניח – הפכו למצעד דגלים: אירוע נפיץ שעשוי להתבטל בכל רגע. צעקתי מכאב כשכאב דקר אותי במפתיע, מפלח כמו שיפוד בגב. אנשים ברחוב הסתכלו לעברי, תוהים אם להסתלק, להציע עזרה או לצלם לסטורי ולהעלות. החרדה והייאוש השתלטו, מכסים אותי בשמיכת הטלאים הדוקרנית שלהם. הכאב הארור לא נחלש, בטח שלא עבר. התחושה הייתה של נכות. מוגבלות. של אדם סוג ב'. כאילו העולם הישן שלי – ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות אורטופדית – מת, ומעכשיו אני אצטרך להסתפק בחיים של הליכה איטית, מדודה, צולעת. חיים בלי ספורט שאיננו שיקומי, בלי השתוללות עם הילדים, בלי טיולים, תכנונים, סתם הסתובבות שגרתית. חייו של אדם זקן שגופו אינו מאפשר לו יותר.
אלה חיים שמניחים אותך בצד החיים ומבהירים לך שמעכשיו אתה שחקן ספסל. ייתכן שלעולם לא תקום שוב בבוקר והכאב פשוט לא יהיה שם. ייתכן שכאב – ברמה כלשהי – יהיה נוכח תמיד. זו מחשבה שיכולה להשאיר אותך ער בלילה – לצד הכאב, שמקשה עליך לבחור צד שעליו אפשר להירדם, ואחרי שבחרת ונרדמת אתה מתעורר משינה טרופה לתוך ההבנה שעדיין כואב.
וחשבתי פתאום – עמכם ועמם הסליחה – על נכים שהכרתי. על נכי צה"ל קשים. לא שאני משווה, חלילה; האנשים האלה נדרשו להתמודד עם פגיעות איומות בזמן שאני ממש סובל מסיאטיקה ומכאבים בלתי פוסקים. ובכל זאת: איך הם עשו את זה? איך, נפשית, נכים מצליחים להשתקם ולהמשיך בחייהם מבלי להביט לאחור? מבלי להתייאש כל יום, כל שעה, רק מהמחשבה על מה שהיה להם ונלקח?
הרי כל מי שיצא ממפעלה של אמו כשהוא טרי ותקין, ואז קיבל מהחיים מכת-מחץ שהפילה אותו לקרשים ולקחה ממנו את רוב מה שהיה מסוגל לעשות, נדרש לבחירה הזאת: להשלים עם חייו החדשים והמוגבלים ולשמוח בהם, או להתייסר בלי הפסקה סביב מה שהיית, מה שיכולת להיות, מה שעשית פעם ולא יתאפשר לך שוב לעולם.
פעם חשבתי שאם זה יקרה לי, אני בטח אדע להמשיך בחיי כמו גדול. זה קל לחשוב ככה כל זמן שאתם בריאים ומתפקדים, ואתם אומרים לעצמכם שבטח, גם אם חלילה יקרה לכם משהו אתם תדעו להתגבר, להתאושש, להשתקם, ולחיות בשלום עם עצמכם.
אבל בזמן אמיתי, כשרגע המבחן מגיע וחייכם הקודמים נלקחים מכם – אפילו זמנית – ואתם מבינים שמעכשיו אתם צריכים, נניח, להתגלגל במקום ללכת, או לקחת בחשבון שיקולי נגישות – הייאוש הופך כמעט בלתי נמנע. לעזאזל, זה לא מה שהבטיחו לכם. ורחמים עצמיים הם אולי צורת ההנאה הנחותה ביותר, אבל הם בחינם, והם אפילו לא מכאיבים ברגל.
ובזמן שאני מהסס אם להתייאש ולשלוח יד ברגלי, או ללכת לפסיכולוג שימכור לי נראטיב שקרי משכנע לגבי יופיים של חיי גם במתכונתם הכואבת, חל שיפור קל. לא גדול, אבל הצלחתי לחזור וללכת כמעט בלי לצלוע, גם אם הכאב עוד שם, מתגבר ונחלש אבל בעיקר מתגבר, ואני נושך שפתיים ומנסה ללכת למרחקים גדולים יותר.
כן, אני אומר לעצמי, סטינג ואריק איינשטיין צדקו; אנחנו שבירים, מתפוררים בקלות ונכנעים לקיטש מוזיקלי. והגישה המשועשעת שלי לא משנה את עצם קיומו של הכאב, וגם לא באמת מקלה עליו. אולי הזמן יעביר את זה. אולי זה יעביר את הזמן. אולי הממשלה החדשה תחוקק משהו שיאסור על כאבים מדרגה מסוימת ומעלה.
ואולי בוקר אחד זה באמת יעבור. ואני אקום וכלום לא יכאב. ואני לא אהיה אסיר-תודה, כי סתם קיום נטול כאבים לא נראה לנו כמו משהו להתעכב או להודות עליו. אבל אולי – תזכירו לי – אני אעלה לפורום תפוז את המסר הבא: "חיכיתי ממש הרבה זמן, וזה הציל אותי. אז אל תתייאשו. כלומר תתייאשו, אבל אל תוותרו. הנה, תראו, אפילו פורום תפוז עדיין לא ויתר".

(פורסם ב-11.6.2021)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s