נתניהו ניצח. לא ישראל, לא צה"ל, לא המשטרה, לא מג"ב, לא היהודים. עדיין לא. אבל נתניהו כבר ניצח. תמונת הניצחון שלו היא, כמובן, נפתלי בנט מודיע ש"ממשלת השינוי ירדה מהפרק". המטרה הושגה.
האם אני מדמיין? קונספטריטיבי? שמאלני אדוק כל כך, רק-לא-ביביסט מורעל עד כדי כך עד שאני הוזה שנתניהו אחראי – במידה רבה משיקולים פוליטיים ציניים ובלתי נתפסים כשמדובר במחיר שהוקרב בחיי אדם ורכוש – להצתת מדינה שלמה וקריעתה לגזרים?
כן, הסיבוב מול החמאס היה בלתי נמנע מתישהו. אבל עובדה שחבית הנפץ שהתפוצצה בהר הבית ביום ירושלים השנה לא התפוצצה בשום יום ירושלים קודם. עובדה שאושר ירי רימוני הלם לתוך אל-אקצא יום אחד בדיוק בטרם עמדו נפתלי בנט ויאיר לפיד להכריז על ממשלת השינוי. עובדה שהרמטכ"ל כוכבי ביקש לפתוח במבצע מקדים בעזה כבר שבועיים קודם – אבל נתניהו, שהמנדט בדיוק היה אז בידיים שלו, סירב. עובדה שהמשטרה – שהייתה יעילה כל כך במיכתוז אלפי מפגינים מול בית ראש הממשלה – פשוט נעלמה מרחובות לוד, עכו ובת-ים הבוערים, המדממים, הרצחניים, כאילו מישהו אמר לעצמו: היי, עד שתפסנו חניה טובה, אני לא מזיז אותה עכשיו (או כאילו מישהו אמר לאיתמר בן-גביר: היי, גביר, אם מתחשק לך לאלתר לעצמך לשכה בשייח'-ג'ראח, אנחנו רק נסתובב לצד השני ונמשיך לנחור).
ועובדה שאהוד אולמרט – מי שמכיר מגוף ראשון את המשרה, הפוזיציה ונתניהו – חזה שבועיים קודם בדייקנות שנתניהו "רוצה משבר. עדיף בירושלים" וש"הם יצליחו להבעיר אש. נתניהו ימהר לפעול לאיחוד המחנה הלאומי, ונפתלי בנט עלול להצטרף". ועובדה שתומס פרידמן, פרשן הניו יורק טיימס למזרח התיכון, אמר אותו דבר. ועובדה שכבר במרץ 2020 נתניהו הודה ש"קיבלתי ערב הבחירות הצעה שהייתה מבעירה את כל המזרח התיכון והייתה מביאה לי את הבחירות".
והעובדה היא שאין פה שום הפתעה, בעצם. "יאללה… נעבור לחוץ לארץ, שהמדינה הזאת תישרף", שרטטה שרה נתניהו את תוכנית החירום של בני הזוג כבר ב-2002. ונתניהו, תגידו עליו מה שתגידו, הוא איש שמקשיב לאשתו.
אז אתם מוזמנים להתעקש, למרות כל העובדות האלה, שביבי לא ידע. הוא לא ידע. הוא פשוט ישב בבית מבואס, התחיל כבר לחפש במדרג שירות הובלות טוב שיעשה לו מחיר על שתי משאיות מבלפור לקיסריה, כשפתאום נשמע בום גדול מכיוון הר הבית. בסדר.
רוצים להאמין לזה? תאמינו. אני אטען שאתם פתיים או עיוורים-מבחירה, ואתם תטענו שאני שמאלני שהתחפף, אז יצאנו פיטים. אבל הנה העניין; שרובם המכריע של הישראלים – כולל תומכי נתניהו – לא מאמינים לזה. ובלי להיכנס למילים ששייכות יותר לספרי פנטזיה (קוסם? ערמומי? גאון מרושע?), יודע כל ישראלי סביר שנתניהו הוא, בשלב זה, האיש שמוכן לעשות הכל כדי להישאר בשלטון לחצי שעה נוספת. האיש שעלול להוביל לאסון לאומי רק כדי למנוע את מה שהוא משווק כאסון לאומי: "ממשלת שמאל" (עם נפתלי בנט ואביגדור ליברמן, כן?). האיש שאין לו בעיה להבטיח הכל – כולל בחתימת ידו ובערבות אישית של מר אמינות אריה דרעי – ואז פשוט לא לקיים. ראינו את זה קורה.
והעובדה שכל ישראלי סביר יודע את הדברים האלה על נתניהו היא הסיבה האמיתית, העקרונית, שבגללה האיש לא אמור בכלל להנהיג. כי אדם שרמת אמינותו המוכחת מחייבת את כולם לפקפק בה כל הזמן לא יכול או אמור להוביל גם ועד הורים.
אבל זה בדיוק הניצחון הגדול, הבלתי נתפס, של נתניהו; שהוא הבהיר למדינה שלמה שאין יותר, ולא תהיה, דרך להזיז אותו מבלפור, בלי קשר למה שאתם חושבים עליו. בעודו נשען על פלוגות הימין הקיצוני בהתנחלויות היותר לוחמניות, הבן-גבירים וחייליהם, אנשי שלומו ברוב מוסדות המדינה (לפחות אלה שטרם הופקרו), ואינספור מעוזיו התקשורתיים – נתניהו הפך את עצמו מדייר זמני בבלפור, כמו כל ראש ממשלה, לקיר תומך לא רק של הבניין, אלא של מדינת ישראל. תורידו אותו? ישראל תתמוטט כולה ותבער. עכשיו זו אקסיומה. נתון. ושמישהו ינסה לעצור אותו.
זו המשמעות המדכאת באמת של השבועיים האחרונים; שנתניהו הצליח להגיע למצב שבו תרשים הזרימה של כהונתו מוביל תמיד – לא משנה דרך איזה חיצים ותחנות-ביניים – לאותה שורה תחתונה: הוא נשאר בתפקיד. ניצח בבחירות? נשאר. לא ניצח? ימצא עריקים ויקים ממשלה ויישאר. לא מצא? יוביל לבחירות נוספות ויישאר. לא הצליח להוביל? יחוקק בחירות אישיות ויישאר. לא הצליח לחוקק? יבעיר מצב ביטחוני חירומי ויביא עריקים או יוביל לבחירות נוספות. ויישאר. תמיד יישאר.
זה תרשים זרימה שאין לישראל דרך החוצה ממנו. יש לו רק תוצאה אחת בכל מקרה: נתניהו. כמו פידל קסטרו שסגר 42 שנות שלטון בקובה האומללה בטרם הסכים שאחיו יתפוס את הנשיאות במקומו – נתניהו תמיד, לעולם, ינצח. בכל מצב ובכל מחיר. הרוגים במירון? הרוגים מטילים? מלחמת אזרחים ברחובות? לינץ' באזרחים? שריפת בתי כנסת? ילדים בטראומה? נתניהו רק מתחזק.
ואנחנו – הישראלים שמבינים את הבעייתיות שבהנהגת אדם עם שלושה כתבי אישום שרוב הציבור לא מאמין לו; הישראלים שלמדו כבר בקורס קצינים שהדבר הראשון שעליו ידיחו אותך הוא פאק באמינות; הישראלים שלא ידעו, ועדיין לא יודעים, לאן להוליך את הבושה, האימה וחוסר היישע מול לילות בדולח והתפרצויות שטנה מהסוג שתועד, שוב ושוב, בערים המעורבות (כן, בעיקר על ידי ערבים, בסדר אדון אין-סימטריה) – אנחנו, אין לנו יותר מה לעשות.
אנחנו נועדנו לתפקיד העבדים שחותרים את הספינה בסיפון התחתון, בשעה שהנהנים הראשיים – ממשלת נתניהו הנצחית על שותפיה הטבעיים: חרדים, כהניסטים, עריקים ואינספור שופרות – יושבים על הסיפון ונהנים מהנוף. אנחנו קטר הצמיחה, מקור הפרנסה, ספקי החיילים, משלמי המיסים, מטאטאי השברים, מרפאי החולים, והמצביעים בבחירות חסרות המשמעות הבאות, שיסתיימו, בטוב או ברע, בנתניהו.
זה הופך אותי מותש, כועס, שבור לב. זה אמור להפוך את כולנו. זה גם נותן תשובה לשאלה איך דברים כאלה קורים במדינות דמוקרטיות לכאורה; איך שלטון מנציח את עצמו ביתר-שאת דווקא ככל שהמצב במדינה הופך איום יותר. קיראו לזה, אם תרצו, פרדוקס נתניהו. האיש שלעולם לא יהיה מוכן לעבור שוב דירה, גם כשהשכונה סביבו תישרף כולה.

(פורסם ב-21.5.21)