אין מקום אחר

"תגיד, אנחנו צריכים להגיד לילדים משהו?" האישה שואלת אותי בשני בערב, ואני יודע בדיוק למה היא מתכוונת, כי האזעקות כבר עוטפות מזמן את העוטף, חוגגות באשקלון, וירושלים עולה בלהבות בשעה שהנוער הנפלא הזה מניף דגלים מול האש וצועק "מוות לערבים". ואם אנחנו מבינים טיפה את חמאס וראשיו – למרות שמוחמד דף נשמע לנו יותר כמו שם של ראפר – אין שום סיבה שהם לא ירצו לצרף גם את תל אביב לחגיגה עוד הלילה.
הילדים בדיוק לפני מקלחות, וככל שאנחנו יודעים, הם לא יודעים כלום ממה שקורה. "מה, אבא, סגרת את החלון?" הילד אומר לי כשהוא עובר בממ"ד ורואה שהגפתי את הברזל, ואני צריך רק להנהן כדי לשמוע ממנו שהוא דווקא עוקב ויודע בדיוק מה קורה. הוא בן 12, והוא מקבל את כל המידע החדשותי העדכני ביותר מיוטיובר בשם דידקשן שמשדר את עצמו גולל בלייב את ynet.
הבעיה עכשיו היא הילדה. מה להגיד לה? שייתכן שתהיה אזעקה משך הלילה ובמקרה כזה אנחנו נבוא וניקח אותה מהר לממ"ד? היא עלולה להתחיל לחשוד שמלחמה או מה.
בעשרה לתשע אהובתי ניגשת אליי ולוחשת לי בשקט: "טוב, חמאס הודיעו שבתשע הם יורים טילים. מה להגיד לה?"
הילדה בדיוק במקלחת, שרה להנאתה. "רק שתגמור להתקלח לפני תשע", אני פוסק, "שלא נצטרך לגרור אותה ערומה מהמקלחת לממ"ד, נחסוך לה לפחות פוסט-טראומה אחת".
עכשיו אהובתי מאיצה בילדה לגמור כבר להתקלח, להתנגב ולהיכנס לפיג'מה במהירות. בדקה לתשע כולנו כבר יושבים בסלון, ערוכים ומוכנים לטיל שלנו.
זה לא קורה. לא הלילה. העוטף ואשקלון חוטפים, תל אביב עדיין שקטה. אבל איך אנחנו משכיבים את הילדה לישון עכשיו? בלי אף מילה בנושא? בלי להזהיר אותה מסיכוי לממטרי טילים פזורים בהמשך הלילה? בסוף אנחנו מחליטים לנסות ולהיות הכי עדינים שאפשר, ומתחילים להגיד לה ש"מתוקה, אתה יודעת שלפעמים יש לישראל קצת מצב מתוח עם עזה" – והילדה כבר בוכה.
היא שמעה דברים. היא יודעת משהו. אנחנו ממשיכים ומסבירים על הטילים שכמעט בטוח לא יהיו, אבל גם אם כן אנחנו הכי בטוחים כאן, אבא ואמא לידך, יש לנו ממ"ד, פשוט נכנסים לכמה דקות ואז יוצאים.
עכשיו הילדה בוכה על מלא ללא שום אופק מיטתי. "אני פוחדת", היא מייללת. שנינו מחבקים אותה זמן ממושך, אבל הילדה ממש חוששת להיכנס למיטה. "רוצה שאני אשב איתך?" אהובתי מציעה, ובסוף הילדה מתרצה, וזה לוקח שעה וחצי עד שהיא מצליחה להירדם. חצי שעה אחר כך, גם הילדה נרדמת.
זה לילה מסויט שכולו דריכות לקראת אזעקה שלא באה, אבל הוא חלומי ביחס ללילה הבא, שבו חמאס שוב לא עומדים במילתם, מבטיחים טילים בתשע בערב ונותנים כבר ב-8:50, ובנדיבות חסרת תקדים.
כולנו נסגרים בממ"ד, הילדה בוכה בהיסטריה, הילד עושה מאמץ לא להצטרף אליה, ואני נכנס לדמות ולתפקיד שעליהם עבדתי מראש; תפקיד הרגוע. תפקיד הראיתי-כבר-הכל-וזה-כלום-ילדים. אני מספר להם איך טילים עופפו לי מול המרפסת כמו ציפורים נודדות במלחמת המפרץ. איך ישבתי כילד במקלט בחיפה עם אבא ואמא משך שעות. איך בסוף, ילדים, זה תמיד נגמר, ואנחנו תמיד מנצחים.
אני לא יודע אם הם מאמינים לי. למה שיאמינו. אני לא רק שחקן גרוע אלא גם משקר להם בפרצוף, כי שום דבר ממה שראיתי בעבר – וראיתי – לא בדיוק דומה למה שעכשיו. כי עכשיו המדינה שלי בוערת כולה. בכל מקום. שוקעת למלחמות בו-זמניות מבחוץ ומבפנים, לתוך דם, אש, תמרות עשן, תפילות, קירות קדושים וקורבנות ומלחמת דת, כשעל הכל מופקדים האנשים שיש להם רק מה להרוויח מלעשות קולות של ניסיון להשתלט על האש תוך שהם שופכים עליה דלק.
וקצב הסחרור והשקיעה לתהום כבר לא דומה לשום דבר. תוך שבועיים זזנו מהאסון האזרחי הגדול בתולדות ישראל במירון להכרזות על סוף עידן נתניהו, לסופו של סוף עידן נתניהו, ואז, בבת-אחת, למלחמת-דת בירושלים ולאינתיפאדה – או איך שלא יוחלט להגדיר את המלחמה הזאת – השלישית.
וכל זה בשבועיים, אחיי משפשפי-העיניים-כלא-מאמינים. מחירום לאירוע, מאסון למלחמה. המהירות הבלתי נתפסת של אובדן השליטה הופכת את החיים כאן כרגע לפרק ב-"24", הסדרה המופרכת ההיא שבה ג'ק באואר מתחיל את יומו כשהוא כלוא במרתף עינויים סורי ומסיים אותו כשהוא מדמם למוות ביערות בוליביה, והצטרפו אלינו לפרק הבא עם רצף נוסף של אירועים כיאוטיים.
אתם יודעים שישראל – אפילו יחסית לעצמה – מתערבלת ומסתחררת במהירות לתוך קרקעית. ושכשהילדים שלי יגדלו קצת – בטח תוך שבועיים – אני אצטרך להגיד להם את האמת, והיא נשמעת בערך ככה:
נולדתם, ילדים, לשגרת חירום נצחית במדינת חירומאל, ולא יהיו לכם במקום הזה חמש דקות שקט. אבל זה לא חידוש, ילדים, זה היה המצב כאן מאז ומתמיד. הפיצ'ר שהוספנו במיוחד לטובת הדור שלכם, ילדים, הוא שאתם תילחמו, ואולי ותיפצעו, ובטוח תשבו במקלטים ותימלטו מפוחדים ברחובות ותסבלו בבגרותכם מכל ההשלכות הנפשיות – וכל זה אפילו בלי לדעת אם זה למען המטרה שלשמה המקום הזה בכלל הוקם, או שזה למען פוליטיקאים ציניים וערלי-לב מספיק כדי להשתמש בכם ובחייכם כחמגשית הכסף עליהם מוגש להם השלטון שוב ושוב.
וחיי אדם – חד-פעמיים ויקרים – לא אמורים להיראות ככה. וכן, יש במדינה הזו לא מעט בני אדם באזור חיוג בן-גביר שמוצאים בכל האש והדם האלה איזו תכלית קיומית וסיבה טובה לקום בבוקר כדי לבעור משנאה. שיהיה להם בכיף. אבל האמת היא שאין בזה תכלית. זו מלחמת התשה עצמית מהעריסה ועד לקבר, והיא לא גזירת גורל, אלא גזירה שאנחנו גוזרים על עצמנו בחוסר נכונותנו להכיר בסיטואציה וברווחים הפוליטיים התמידיים שיש מי שגוזרים ממנה. ואתם יכולים לבחור בחיים האלה, ילדים, אבל אני לגמרי אבין אם תבחרו במשהו אחר.
ואולי, לכו תדעו, אני עדיין אצליח לחסוך לעצמי ולילדים את הנאום הזה. ואולי הסחרור לתהום ייבלם. כלומר, הוא מוכרח להיבלם. הייתי אומר שזה בידיים שלנו, אבל זה בעיקר בידיים של אנשים אחרים – אנחנו ברובנו סתם נוסעים במטוס החטוף הזה, שצולל עכשיו עם החרטום למטה.
אין שום ייאוש בעולם, אמר רבי נחמן, אבל הוא לא היה כאן השבוע. אנחנו היינו. עם הילדים. אין לנו מושג איפה נהיה איתם בשבוע הבא בקצב האירועים הזה, אבל הסחרור מוכרח להיעצר. ג'ק באואר לא אמור, בכל מקרה, לצאת מזה? חייב להיות פרק הבא. חייבת להיות עונה הבאה. חייב להיות סיכוי.

(פורסם ב-14.5.21)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s