שלום לך עצבות

האיש, גבר בגיל העמידה, התקמקם בקיוסק השכונתי הישן לפני כשבועיים. הוא הגיע למקום – שעמד סגור משך שנתיים – פתח, סידר, הביא סחורה, חטיפים, מקרר ארטיקים, מכונת ברד, ניקה הכל, ואז עשה את הטעות הגדולה מכולן: פתח.אני לא עומד בזה כשהקיוסק השכונתי הסגור שוב עושה סימנים של פתיחה. כשמגיעים האיש, או האישה, שאין להם מושג – הם לא מהשכונה, הם לא מבינים שבית הקפה המשוכלל שליד תמיד ימגנט את העוברים, השבים וגם את אלה שתקועים כאן באמצע, כמוני – ושוכרים את הקיוסק הישן.
והקיוסק תמיד יעמוד שם בצד, ריק ומיותם, כשהבעלים הזמני יושב בתוכו משך שעות וימים ללא לקוח בודד ומתחיל להבין איפה טעה.
האיש החדש בקיוסק משתדל. משהו בו משדר טוב-לב וחמימות. הוא מחייך אלינו כשאנחנו עוברים. מברך
לבוקר טוב. "אבא, הוא איש ממש נחמד", הילדה אומרת לי השבוע, "אתמול כשעברנו שם הוא נתן לי כוס ברד קטנה מתנה. אני מקווה שהוא יצליח".
גם הילדה יודעת שהמקום הזה נידון לכישלון. וכשהיא מדברת, לרגע אני לא שולט בזה; אולי משהו נכנס לי לעין אבל אני מרגיש היקוות פתאומית של דמעות. עצוב לי על האיש הזה שפתח פה את העסק הזעיר שלו, שכישלון ידוע מראש רשום מעליו וכולם רואים מלבדו.
אני מוצא את עצמי הולך לקנות אצלו. קונה שטויות לילדים. פס גומי, ברד, 8 שקלים. כמעט רוצה לתת לו יותר. קח יותר, איש, אין לך הרבה זמן כאן. אני משווע לעזור לו, לדחות את קצו הבלתי נמנע. אני ג'רי סיינפלד בפרק שבו הוא מבחין במסעדתו הריקה של המהגר באבו, לבו נכמר והוא הולך לאכול אצלו. ואז מתחרט על זה למשך שארית הפרק.
אין לי מושג למה הדבר הזה מעציב אותי ככה, אבל אני יודע שאני מהאנשים האלה שתמיד יתעצבו על החנות ברחוב שלהם שאיש לא נכנס אליה. על המוכר הזקן בחנות חשמל הקטנטנה, שמחזיק טוסטרים וקומקומים חשמליים מתוצרת זולה ויידע לתקן לכם טרנזיסטור – יש לכם טרנזיסטור, נכון? – אבל אף אחד כבר לא נכנס לשם אף פעם.
זו פשוט עצבות שבאה ומתמקמת למראה מקום או אדם. עצבות כללית על חוסר הצדק הכללי של העולם. על האנשים שאין להם סיכוי. על אוניות הצער שטובעות בים גדול של תקוות קטנות.
אותה עצבות שגואה בך פתאום – ילדותית, נאיבית, נטולת מגננות וחומות של ציניות בוגרת – כשמגיע כל סיפור שאין בו דבר מלבד שברון-לב. על שער העיתון הזה, למשל, פורסם לפני שבועיים סיפורו של החייל מ', שכדור שנפלט לו בשוגג פגע והרג את חברו, חייל הנח"ל יונתן גרנות. מ' היה ילד שגדל בתנאי עוני בלתי נתפסים, התגורר בפחון מאחורי דוכן ירקות עם הוריו ונאלץ להגן בגופו הקטן על אמו לנוכח האלימות המתפרצת של אביו. כשגדל הבין שהדרך היחידה שלו להיחלץ מהמצוקה תהיה גיוס לקרבי, והוא התגייס. ובדיוק כשחייו החלו להיראות, בפעם הראשונה, אנושיים, נפלט לו הכדור שהרג את יונתן גרנות, והוא התמוטט לתהומות הדיכאון.
זו טרגדיה כפולה – בכל זאת יש כאן חייל מת – אבל "טרגדיה כפולה" היא כותרת עיתונאית שלא מזיזה או מתחילה לדגדג את הרגש הזה ששוב מפעפע מאיזה מקום עמוק ובסיסי ומכוסה בשכבות טחב של ניסיון בוגר; העצבות הגולמית, הלא-מילולית, הילדית. העצבות שמוציאה ממך מחשבה כוללנית כמו "איזה עולם נורא".
זו בדיוק אותה עצבות שהשתחררה שוב בעקבות האסון במירון – לא הדיווח החדשותי על 45 הרוגים, לא, הדיווח הזה בוודאי מזעזע, אבל אתם מעכלים אותו דרך מנגנון עיכול החדשות הבוגר הרגיל שלכם, שראה ושמע כבר הכל. אני מדבר על עצבות מי-התהום שמגיעה כשאתם שומעים על האחים בני ה-14 והתשע שנהרגו יחד. כשאתם שומעים את אביגדור חיות, שבנו ידידיה בן ה-13 נהרג באירוע, סופד לו: "בני בכורי המתוק שלי, על הרבה דברים אמרת לי 'זה לא הוגן'. אני אומר לך: 'זה לא הוגן'".
והעצבות הזו, הישנה, היא, במושגים בוגרים, אמפתיה. היכולת לכאוב – בגוף, בעיניים לחות – איזה נסיבות לא הוגנות ולפעמים שרירותיות שנגרמו לאדם אחר.
זו אמפתיה שחלקנו, מתישהו, מאבדים. כשירון לונדון מכריז שהוא "לא מרגיש כלום כלפי אסון מירון" הוא מודה, למעשה, שאיבד את יכולת האמפתיה – זו שמאפשרת לך לזהות ולחוש את הצער הפרטי באסונם של אחרים. לונדון אפילו מודה בזה וכותב: "אני מנסה להפנים את הצער, להנשים אותו, לעורר אותו, להפוך אותו לחוויה אישית, אותנטית… והמאמץ אינו עולה יפה".
הוא כותב היטב, לונדון. ואפשר להטיח בו, באוטומט ואולי בצדק, את ה"גזענות" וה"גבר אשכנזי פריבילגי", אבל הוא צודק; לא בתחושותיו, אלא בהבנה לגבי העדרן. לונדון פשוט איבד את זה; את יכולת האמפתיה הבסיסית, הרכה, זו שאינה נתונה לשיקולים בוגרים ושכלתנים כמו מגזר, נסיבות, אורחות-חיים וסט ערכים שונה משלך. זו שמסוגלת לחוש צער פשוט, גולמי, מהסוג שהופך אותנו מחוברים לאנושיותנו ההתחלתית. הצער שיצוף – באותה דרך, אפילו באותה עוצמה – מול אסון במירון או מול החנות השכונתית שאיש אינו נכנס אליה.
לונדון איבד את הצער הזה. למעשה הוא מכריז כאן על נכות. על נמק באזור העצבות והאמפתיה במוח. כמה אחוזי נכות זה? במקרה של אדם יוצר, כותב, מרגיש – נניח כמו לונדון – זה לא מעט. "זה שאתה מרגיש לפעמים שעצב של אנשים אחרים מפעפע אליך, זה שהלב שלך זוכר גם דברים שכדאי לשכוח", מנסח היטב אשכול נבו בראיון איתו במוסף זה, השבוע.
זה משא, זה מה שזה. העצבות, הצער, האמפתיה, הדמעות הפתאומיות שגורמות לך להרגיש, בגיל 50, כמו הילד הבוכה מהתמונה ההיא. כמעט מטופש.
אתם לא רוצים לחיות בלי המשא הזה.

(פורסם במאי 2021)

תגובה אחת הוסף תגובה

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    כמו שקראתי פעם באיזה טוקבק, רשום נהדר! אבל באמת, אחד הטורים היפים והנוגעים

    אהבתי

להגיב על משתמש אנונימי (לא מזוהה) לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s