לפעמים כששואלים אותי איפה אני גר, אני פשוט עונה "באזור הנוחות". כמה זמן אני כבר גר שם? לא נוח לי לחשוב על התשובה.
בכלל, לא נוח לי לחשוב מחשבות לא נוחות. מחשבות כמו "כבר שנים שאני עובד באותה עבודה, נשוי לאותה אישה, גר באותה כתובת, הולך לאותו חדר כושר, רואה אותו נטפליקס, אוכל אותו סנדוויץ' טונה בצהריים והולך לישון בערך באותה שעה – וזה ממש נוח לי". מחשבה כזאת עשויה לגרום לי אי נוחות גדולה, כך שאני משתדל להימנע ממנה.
גם מחשבות על הגיל הבלתי נתפס שלי, שעות המסך של הילדים שלי, צריכת הבשר שלי – על חשבון חיות מעונות – וחוסר התוחלת הכללית של הכל נמצאות, אני חושש, מחוץ לאזור הנוחות שלי. אני לא רוצה לחשוב אותן, ובכל פעם שהמוח שלי מנסה לזוז בכיוון אני מכבה אותו בכוח.
נוח לי באזור הנוחות שלי.
מה הדבר שהכי מאפיין את אזור הנוחות? קודם כל, חוסר הנוחות המוחלט שביציאה ממנו. הנה, אפילו ג'רי סיינפלד אמר שברגע שאתם יוצאים, אתם רק מתחילים לתכנן איך לחזור. יצאתם לבילוי? אתם בחצי הדרך למטרה הסופית: החזרה הביתה.
וכשאתם מספיק שנים באזור הנוחות, אפילו הייאוש נעשה יותר נוח וכבר לא צריך להגיע על לונדון בשביל שיהיה כזה; להיפך, תישארו באזור הנוחות שלכם, תראו שגם הייאוש יתאים את עצמו.
לא הייתי מתלונן בפומבי על ההתמכרות שלי לאזור הנוחות – גם וידויים מהסוג הזה לא במיוחד נוחים לי – אבל אני זוכר שפעם, די מזמן, לא רק שלא הייתה לי בעיה לצאת מאזור הנוחות, אלא שהנוחות ואני אפילו לא גרנו באותו אזור.
פעם הסתובבתי בעיר כמעט כל לילה, גם כשהיה קר בחוץ. פגשתי אנשים חדשים בשעות ובמקומות אקראיים. עברתי דירות כי הקודמות לא היו טובות מספיק. עברתי בני אדם כי הקודמים לא היו טובים מספיק. עברתי מדינות כי הקודמות לא היו טובות מספיק.
והיה איזה בוקר אפור שבו מצאתי את עצמי עומד, אחרי 15 שעות טיסה, בפתח בית של חבר רחוק בסן פרנסיסקו, מחזיק שתי מזוודות ענקיות ומצלצל בפעמון. הגעתי. אני עומד לגור בעיר הזאת עכשיו, ואני אתחיל את החיים החדשים שלי במגורים על הספה של האיש הזה.
כמה רחוק מאזור הנוחות הייתי באותו רגע?
אולי הכי רחוק שאפשר מלבד כעבור שנה, כשעברתי עם שתי המזוודות לניו יורק – המקום הכי לא נוח במערב במקרה שאתם לא מספיק עשירים – ושם זרקתי את עצמי לתוך עבודות, קשרים, אוטובוסים, רכבות תחתיות, בורות כלכליים, אי-הבנות, נצחונות זמניים והפסדים מביכים, ושום דבר מזה לא היה מאוד נוח, אבל נוחות לא הייתה בכלל על סדר היום.
ומתישהו, כמו רובנו, הגעתי לשערי הנוחות הבורגנית וחתמתי על הניירת הרגילה שהבטיחה לי את כל היציבות, השגרה, הכסף, הליסינג, האיקיאה וחופשות הקיץ שאוכל לבלוע בתמורה להפקדת נשמתי בכניסה.
נכנסתי פנימה, התרווחתי, ופשוט נשארתי. כמה נוח לי באזור הנוחות? בואו נגיד שהשבוע, כשאהובתי סימסה אם מתחשק לי לצאת בערב לשתות עם חברים, סימסתי בחזרה "לא" לקוני ומיידי.
למה לא? כי קריר בחוץ וכי בטח נצטרך לעמוד על המדרכה בשלב מסוים, ואז לשבת בפנים עם ערימות אנשים, ואז ממש לדבר עם החברים ולהשתדל לעניין אותם – אפשר בכלל לחשוב על משהו נוח פחות? בעיקר כשהאלטרנטיבה היא להישאר בבית, להזמין משהו מוולט ולעכל אותו בנינוחות מול "מאסטר שף" תוך שקיעה הדרגתית לנמנום קדם-שנתי בחברת אנשים שכבר ראו אותי, ואני אותם, מריירים לתוך ספה.
אז להחליף את כל זה בלצאת? החוצה? כל כך לא נוח. אני אוותר על זה כי אני – לא רק שאוהב להיות בבית עם התה והלימון, שלא לומר האספרסו והלואקר – אלא שאני מכור לאזור הנוחות. למעשה אני חווה כיום התקף חרדה קטן בכל פעם שבה מתברר כי במהלך סוף השבוע אני אאלץ לעשות משהו שלא עשיתי בכל סופי השבוע הקודמים – נניח לטייל, לארח, להתארח, להתאכסן, להישאר ללון, לערוך שולחן לכמות אנשים שמתחילה לאתגר את כמות הכסאות.
אזור הנוחות ואני פשוט נועדנו. וכן, שמעתי לאורך שנים את כל המאמנים האישיים שהסבירו למה מוכרחים לצאת מאזור הנוחות ואמרתי לעצמי: חחח, האנשים האלה פשוט לא טיילו מספיק באזור ולא נותנים לו את הכבוד הראוי.
ואז באה הקורונה. ועשתה לאזור הנוחות את מה שנועה קולר עשתה לאמנות הנשכחת של התיאטרון; הפכה אותו לנחלת הכלל. כולנו השתבללנו לתוך אזור הנוחות כי קורונה שם בחוץ, ולמה לזוז כשאפשר לזום, למה להסתובב בחוץ כשמסוכן פחות לשבת בפנים, ולמה לנסוע לעבודה כשאפשר ללכת אליה חמישה צעדים לחדר השני.
אזור הנוחות הפך לבירת העולם. למבצר שממנו כולנו השקפנו על חיים שקפאו, יורדים למטה רק כדי להביא כמה מצרכים מהמרכז המסחרי, ומתחילים לחשוב שאולי חזרנו לחיות בעולם שבו נמות לא הרחק מהכפר שבו נולדנו.
והמחשבה הזאת הייתה כל כך לא נוחה, עד שכרגע נדמה שכולנו רוצים בעיקר להימלט מאזור הנוחות. להתרחק ממנו. אולי לעשות משהו שלא בהכרח נהיה טובים בו; לגלף בעץ. לכתוב שיר. להשקיע במטבע קריפטוגרפי. לטפח פוליאמוריה. לחיות, כי לכו תדעו מתי האופציה תיסגר עלינו. ולחיות, כידוע, זה לא תמיד הכי נוח.
הקורונה הדליקה את כל שלטי יציאת החירום מעל אזור הנוחות, וכולנו נוהרים עכשיו החוצה. גם אני רוצה, סוף סוף, לצאת מהאזור. חייב לצאת, חייב לזוז, מצידי גם לכביש המתפתל בין עכו לצפת.
אבל קר שם בלילה בחוץ, וקשה כל כך להיגמל מההתמכרות הישנה לאזור הנוחות. אולי אני פשוט אתחיל מלהכריח את עצמי לצאת עם חברים.
אבל לא הערב, בסדר? יש פרק אחרון ב"אלן נגד פארו".

(פורסם במרץ 2021)