האינטרנט הזה דפוק

ביום שישי האחרון, בעודי יושב בשירותים ועובר בטלפון הנייד על העו"ש – אין כמו שילוב יציאות! – גיליתי משהו נורא: תוך שבוע מישהו קנה דרך כרטיס האשראי שלי בפייפאל מוצרים בשווי כולל של מעל 7,000 שקל!
יצאתי מהשירותים בזעקות שבר. "גנבו אותי!" צווחתי, תוך שאהובתי לא מבינה: "איפה? בשירותים?" ואני עונה: "לא, בפייפאל! מישהו רוקן יותר מ-7,000 שקל מהחשבון שלי!", ועל זה ענתה אהובתי, ברוב חוכמתה: "טוב, תוריד את המים".
בייאושי, ביטלתי מייד את כרטיסי האשראי וניסיתי לטלפן לפייפאל, רק כדי להבין ששעות המענה שלהם יתחדשו בראשון בבוקר.
באותו שישי בצהריים נדדה שנ"צי. התהפכתי מצד לצד ולא מצאתי לי מרגוע. בכל זאת, 7,000 שקל זאת חתיכת הוצאה לא מתוכננת, ומי יודע אם ומתי הכסף הזה יוחזר לי. "זה פייפאל, הם חברה אמריקאית שרשומה בסינגפור!" אמרתי לאהובתי בייאוש. "רק מהשיחות טלפון אליהם אנחנו נפשוט רגל".
ביום ראשון בתשע בבוקר פייפאל ענו לטלפון בעברית ונציגת השירות בישרה שלא רק שהם יחזירו את כל הכסף, אלא שהם כבר עשו את זה. "תסתכל בפעילויות שלך בחשבון". הסתכלתי, ושם הם היו: כל ההחזרים.
ניתקתי בהתרגשות-שיא – בכל זאת, לא כל יום בנאדם מרוויח מעל 7,000 שקל בשיחת טלפון בודדה! – אבל אז עלו בי מחשבות נוגות: למשל, האם אני בכלל רוצה להמשיך להיות רשום לשירות אינטרנטי שיכול להיפרץ בקלות כזאת, לעשות לי התקף-לב בשירותים ולהרוס לי את השנ"צ של שישי? נכון, הם נותנים שירות מצוין והחזירו את הכסף מייד, ועדיין; מה אני צריך את זה מלכתחילה? האינטרנט הזה דפוק.

*

כמה דפוק? נניח "זום". התוכנה המכוערת הזו שהפכה במגיפה לסם חיים מהסוג שיכול להרוג אותך. מילא העובדה שהיא מאלצת אותך לבהות בעצמך לאורך שעות רק כדי לגלות שבזווית מסוימת, בתאורה מסוימת, תוך הפעלת מרכך עדשה ושיער, אתה עשוי להיראות, לפרקים, לא לחלוטין מפלצתי, אלא גם הצורך לשבת מול הממשק המדכא הזה. לבחון אנשים כלואים בתוך הריבועים שלהם, בזמן שברור לך שגם הם בוחנים אותך בחזרה וכולכם נראים, באופן די אחיד, משועממים, מיואשים ואבודים במגיפה. "אתה מרגיש כאילו המון זוגות עיניים כל הזמן מסתכלות עליך", בישר – מאיפה זה בא לו? – פרופ' ג'רמי ביילנסון מאוניברסיטת סטנפורד, שהוביל מחקר חדש בנושא, שמגלה ש"זום" פשוט מתישה אותנו. "כשהפנים של מישהו קרובות כל כך לשלנו בחיים האמיתיים, המוח מפרש זאת כמצב של מתיחות שתוביל להתנגשות או להזדווגות". כן, זה מה שכתוב במחקר. בחיי.
אבל מה אני צריך מחקר. אם מחר יבטלו את הקורונה, אני אשמח לא לראות יותר את "זום" לעולם. לא לשמוע יותר את הקלאסיקות "שומעים אותי?" ו"תפתחי את המיקרופון", ו"תפתח לה את המיקרופון" ו""איך משתפים מסך?" ו"זה סוף עידן נתניהו" – סתם, האחרון בלי קשר לזום, רק לבדוק עירנות, בכל זאת אנחנו מדברים פה על זום, תוכנה שהמחשבה עליה לבדה מסוגלת להרדים סוס בוגר.
ולא, למידה מרחוק דרך זום היא לא דבר שעובד. וכן, סטיב ג'ובס לא רק שהיה שונא את זום, אלא גם אומר לאריק יואן, הממציא, שהוא אידיוט ומפוטר, ושהאינטרנט הזה – בטח כשהוא נראה ככה – דפוק.

*

כמה דפוק? היה לי פעם בוס שבכל פעם שהיה מוזמן לישיבה, היה שואל מראש: "יש בזה מצגת?" ואם היו עונים לו בחיוב, היה ממהר לבשר: "מצטער, לא יכול להגיע, יש לי פטור לכל החיים מפאוור-פוינט".
הוא התכוון לזה ואפשר להבין אותו; פאוור-פוינט – תוכנת המצגות המיתולוגית של מיקרוסופט – היא נצר גאה לתאגיד ששולט עדיין בחלקים ניכרים מדי של העולם באמצעות מוצרים מכוערים, מסורבלים, לא אינטואיטיביים, ועם נטייה להתרסק אבל להציע לך לשגר הודעה בעניין למיקרוסופט, כי הם יעשו עם זה כלום.
השבוע מיקרוסופט בישרה שהיא משדרגת את פאוור-פוינט, ומעכשיו, במקום להתעסק בבניית המצגת תוכלו פשוט להמיר אוטומטית קבצי וורד לפאוור-פוינט.
החיים שלכם השתנו, הא? לא, הם אותו דבר; עדיין מנסים להימנע בכוח משימוש בתוכנה מפרכת שמייצרת מצגות גנריות שיאפשרו לכם להתיש כל קהל, בזמן שמתחרות חדשות ואטרקטיביות כמו Canva מציעות עולם של מצגות מקסימות שהילדה שלי נהנית, בגיל 8, לשחק בלהרכיב אותן. זה לא יעזור כמובן; לכולנו החיים מזמנים, אני חושש, עוד אינספור שעות של בהייה במצגות פאוור-פוינט משמימות או של ניסיון להפיק כאלה תוך שהתוכנה מתרסקת לנו על הראש. דפוק? לא כמו הסעיף הבא.

*

כמה אני בן מאתיים? הייתה לי פעם חברה-לעט. זה דבר כזה, מהאייטיז ומטה. הייתם מוצאים – כנראה דרך "מעריב לנוער" – מישהו שאוהבת, כמוכם, ים, רשת גימ"ל ופיצה רימיני, ומחליפים איתה (או איתו) מכתבים. בדואר. עם בול. עזבו, אין דרך להסביר או לתרץ.
בקיצור, הייתה לי חברה-לעט מירושלים. מדהימה. הילדה הזאת – נערה בעצם – כתבה את כל יגון הנעורים שלנו, ההרהורים הקיומיים העמוקים וההבנות הראשונות, בכתיבה שאני יכולתי רק לחלום עליה. התכתבנו בפראות (כן, זה אפשרי). אחר כך הפסקנו. למדתי ממנה חלק ממה שאני יודע על כתיבה, וקצת ממה שאני יודע על החיים. אחר כך שכחתי מזה.
השבוע – מתהומותיו החשוכים של המוח היש̤ן שלי – חלמתי שאני מקבל ממנה מכתב. התעוררתי נפעם, ורצתי לאינטרנט. חיפשתי את שמה בכל מנוע חיפוש ורשת חברתית, אבל שמה בטח השתנה מאז – לפחות שם המשפחה – והאינטרנט לא יודע כלום על נערה ירושלמית לשעבר בשם נעה מסטר.
ואם אפילו למצוא שם בנאדם כבר אי אפשר, באמת שהאינטרנט הזה דפוק.
נעה, צרי קשר במדור.

(פורסם במרץ 2021)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s