אני, יש לי ילדים. הצביעו לי!
כלומר, אני לא חשוך ילדים, ועל פי התיאוריה האחרונה מבית מדרשו הבלתי נלאה של אבישי בן-חיים, האיש והקוקו, אני בהכרח כשיר יותר ממרב מיכאלי וניצן הורביץ – ובאותה הזדמנות גם מתרזה מיי, אנגלה מרקל ועמנואל מקרון, שגם להם אין ילדים – להנהיג מדינה.
מה לא ברור? כדי להנהיג, צריך אדם שיהיו לו ילדים. התרבית? אתה מנהיג מלידה. לא התרבית? אתה בטח איזה שמאלן, כנראה משכיל, בוודאות תל אביבי או גוש-דני או כל מקום שאיננו קריית שמונה, בסבירות גבוהה מפגין במוצ"ש על הגשר הסמוך, ובקיצור: גוי גמור ועוכר ישראל (השנייה. יש מקום כזה, גם אם הוא לא בשום מפה שאיננה בראשו של אבישי בן-חיים).
הציוץ שפרסם השבוע האיש שמקפיד על הטייטל "דוקטור" לפני כל תיאוריה המוכיחה שוב שישראל מורכבת משני עמים שמוכרחים להילחם זה בזה רק כדי להמשיך לספק לו פרנסה, נוסח באופן הבא: "אני לא כותב את זה בביקורת חלילה, אלא כהצבעה על התפתחות סוציו-פוליטית מרתקת: לשני מספרי 1 במפלגות ישראל הראשונה הוותיקות – העבודה ומרצ – אין ילדים".
זהו. זאת הביקורת המלומדת, האידיאולוגית, העניינית והמוחצת ביותר של הדוקטור מול מרב מיכאלי וניצן הורביץ: הטיעון המורכב – אקדמית, כן? סוציו-פוליטית, כן? שום דבר שאיננו מדעי, מחקרי, שווה במינימום פרס מקארתור – שאין להם ילדים.
מה זה אומר? איך בכלל קשור מצבם המשפחתי של מועמדים – במקרה זה הומוסקסואל מוצהר ואישה שבחרה בחירה פרטית לגיטימית לנהל זוגיות ללא ילדים – ליכולותיהם המקצועיות כפוליטיקאים ואישי ציבור? הטיעון הזה מופרך, מעליב, נמוך ולגופו-של-אדם כל כך עד שאני כמעט משוכנע שבן-חיים ירד אליו רק כדי לסמן לעצמו תחתית חדשה על מנת שיהיה לו לאן לרדת מפה למחרת.
אבל עזבו; אני לא אדרדר לרמה שלו ואציין, למשל – לא בביקורת חלילה אלא כהצבעה על התפתחות גיאו-סינקדוכית מרתקת – שמספר 1 במפלגת השלטון בישראל הוא אב לילדה שאליה התכחש בעקביות לאורך שנים ולבן שהתפרסם בחיבתו לבילויים מפוקפקים ושפה מלוכלכת. אבל היי, יש לו ילדים! גם אם מסתמן שכישורי האבהות שלו נופלים במעט מאלו של מרב מיכאלי.
לא, אני לא אכתוב דברים כאלה (כרגע כתבתי? אוף, טיפשון שכמותי), בעיקר מכיוון שלבחירה בהורות – כן או לא – אין שום קשר לאיכויותיו של אדם כאיש ציבור. כמעט מיותר לציין.
אגב, לחשדות בפלילים, נדמה לי, יש קצת יותר רלוונטיות לדמותו של איש ציבור – אבל זה לא מטריד אפילו במקצת את מנוחתו האקדמית וההגותית של בן-חיים כשמדובר בנתניהו ואריה דרעי, מובילי מפלגות שהוא תומך בהן בכל מאודו.
ובואו; לכולנו הרי ברור לחלוטין מה בן-חיים כותב כאן באמת. הוא טורח להצביע על העדר ילדיהם של מיכאלי והורביץ כאיזה סימפטום לישראליות שאיננה מסורתית ו"משלנו" מספיק, נכון? הרי מדובר באישה ללא ילדים ובגבר הומוסקסואל – וזה מה שאתם רוצים לבחור בו?
זו פנייה סטריאוטיפית לאיזו מסורתיות מדומיינת או סנטימנט עממי של הציבור הישראלי הרחב לכאורה – מסעודה משדרות, שובה של – והמסורתיות הסטריאוטיפית הזו שבן-חיים משמר כאן היא בדיוק הסיבה שמירי רגב טורחת להצטלם מדי שישי בביתה עם איזה סיר (או תבנית תפוחי אדמה אפויים. את יכולה יותר, מירי!), איילת שקד מצטלמת כשהיא מברישה חלות לשבת בשמן זית (לא! את הורסת אותן!) ובצלאל סמוטריץ' מטגן דגים ברוטב (ומוסיף ש"בעזרת השם התבשיל יהיה מושלם"). זה לא שהאנשים האלה מנסים להרשים את מלהקי העונה הבאה של "מאסטר שף"; הם מנסים להותיר רושם מסורתי, משפחתי, כל-ישראלי, גם כשהזיוף זועק מכל פריים.
מרב מיכאלי וניצן הורביץ לא מזייפים; הם לא מצטלמים עם בישולים לשבת, אין להם ילדים, הם אנשים חילונים שחיים את חייהם כאן ועכשיו והשנה היא 2021, זמן שבו, עם המבט קדימה, אולי לא מוכרחים לדעת להעמיד סיר או להביא ילדים על אוטומט (בקצב הילודה הנוכחי ישראל תהיה, בתוך עשור, המדינה הצפופה ביותר מבין המדינות המפותחות, ועד שנת 2065 נהיה המדינה השנייה הכי צפופה בעולם אחרי בנגלדש). זה הופך אותם, כמובן, לחומר אידיאלי עבור מנפחי סטריאוטיפים מקצועיים מסוג בן-חיים, שממהרים לתייג אותם ולהצביע עליהם כטיפוסים שליליים שאין מה להסתכל עליהם בטרם יבינו, בעזרת השם, שילדים זה שמחה וחריימה זה החיים.
ויודעים מה? זה מעליב ומתנשא בעיקר כלפי ציבור המצביעים שבן-חיים פונה אליו ולמעשה אומר לו: אתם אנשי האתמול, לעולם אל תתקדמו, ובואו נקדם את פני העתיד עם קציצות לשבת וילודה.
זה מזכיר לי קצת את הפרודיה הזרחוביצ'ית על ההולוגרמה של שמעון פרס, שתמיד מכריזה, בקולו המזוהה של המנוח: "חדשנות! קידמה! שיתוף פעולה אזורי!", כי לשמעון פרס באמת היה איכפת מכל אלה הרבה יותר מכפי שהיה לו דחוף לנפנף בילדיו או בתבשיליו. ובאופן אישי, כשמדובר במי שמתיימרים להנהיג מדינה עם הפנים קדימה, אני לגמרי מעדיף אנשים שיעסקו ב"חדשנות, קידמה, שיתוף פעולה אזורי" לפני "ילדים, בישולים לשבת, תפילות לבורא עולם".
אין ספק שהייתי מתרגש יותר מצילומים של רגב, שקד וסמוטריץ' בשיחת זום עם אילון מאסק, מתעניינים במשמעויותיה של בנקאות קריפטוגרפית (או סתם השקת אפל-פיי בישראל), או מקימים חוות סוללות מתקדמות להנעה חשמלית בנגב. זה היה מרשים אותי כל כך הרבה יותר מהברשת חלות וטיגון דגים.
אבל לא; בסיוע סוכני שמרנות ממארת לצרכים פוליטיים ציניים מסוג בן-חיים, אנחנו נידונים להישאר המדינה הזו שבה ילודה והורות אינם בחירה פרטית אלא שירות לאומי, והעתיד המיוחל נראה תמיד כאילו יצא מסרט בורקס; עוד מסורת, עוד סיר דגים, וכמובן – תביאו שבעה, תביאו שמונה, תביאו עשרה ילדים. אחרת איך תגיעו להוביל את מדינת המחר.

(פורסם בפברואר 2021)