אי הילדים האבודים

האמת היא שתכננתי לכתוב משהו בשם "דברים שהפסדנו לקורונה". זו הייתה אמורה להיות רשימה יפה ומשכנעת של דברים שהלכו לנו לאיבוד בקורונה, וזה נשמע כמו רעיון כל כך טוב עד שלא יכולתי להתאפק ואמרתי לעצמי: יאללה, שפוך עכשיו כמה כאלה, בוא תתחיל לגבש את הרשימה.
התיישבתי מייד, והנה הרשימה שיצאה לי: 1. הילדים. הפסדנו את הילדים לקורונה. 2. אה… מה עוד הפסדנו? כלומר, אין בכלל ספק שהילדים הם ההפסד הגדול ביותר שהפסדנו לקורונה מבין, הייתי אומר, שני הדברים שפירטתי ברשימה עד עכשיו. 3. אני די בטוח שיש דבר שלישי, תיכף אני אחשוב עליו. אבל הילדים.
הפסדנו את הילדים לקורונה. זה לא מצחיק, בעיקר כי אין לי מושג מה הקורונה מתכוונת לעשות איתם ועד כמה הסטייה ממסלול חייהם דרמטית. כולנו מסתובבים עכשיו בבית כמו באי הילדים האבודים; הילדים לידנו, סביבנו, בחדרים השונים, אבל הם לא באמת איתנו. הם כבר רחוקים מכאן. אין לי מושג איפה בדיוק, ואני מניח שבדיוק כמוכם, אני רק מקבל, במשלוח, סימפטומים מקריים ממצבם; כשהם מתפרצים. כשהם נואשים. כשהם צועקים ושונאים בלי סיבה או יכולת להסביר. כשהם מתמלאים במיאוס עצמי מבלי שיבינו מה עובר עליהם.
כשהילדה נשכבת לנו על המיטה ולא רוצה יותר לעשות כלום או לשמוע מכלום. משהו כואב לה – זה משתנה מדקה לדקה ונע בין הבטן לגרון לרגל. היא צורחת על כל מי שמתקרב או מציע משהו. חצי שעה מאוחר יותר היא תבכה בלי סיבה. אחר כך תסכים לבוא לאכול משהו.
או כשהילד מגיח מהמחשב שלו, זועף, עוין, ואחרי כמה התפתלויות וצעקות הוא יגיד פשוט "כבר נמאס לי מהמחשב, נמאס לי מהכל", ואז – כמה דקות מאוחר יותר, אולי אחרי טיול רגלי עם הכלבה בחוץ שהכרחתי אותו לקחת – הוא יחזור למחשב.
זה מגוחך כמעט, המציאות שבה אנחנו מניחים להם לשקוע, בעיקר כי אין לנו שום מציאות אחרת להציע להם. הייתי רוצה לייפות את זה, להוריד קצת, אבל אם אני מסתכל לעצמי בעיניים – ובשעון – אני יודע שהילד שלי במחשב לפחות שבע-שמונה שעות ביום.
לעזאזל.
איך זה קרה? איך זה בעצם הידרדר מאז ימי ה"שעה וחצי ביום" ו"אני סופר לך" ו"אני אספור לעצמי" – לשמונה שעות? איך הפכתי את הילד שלי מהמקבילה למישהו שמעשן משהו באירוע חברתי מדי פעם למכור לקריסטל-מת'?
כי ברוב שעות היום – אחרי הזום הכיתתי, שבו הוא ואנחנו מעמידים פנים שהוא ממש לומד – הילד ממשיך למיינקראפט, יוטיוב, פורטנייט, דיסקורד, ואני מניח שלעוד כמה מקומות שאני יודע עליהם פחות. לא פורנו, נדמה לי שעדיין לא. אבל גם יוטיוברים שצורחים "וואט דה פאק" ו"בן-זונה" מקוממים את החנה בבלי הפנימית שלי; למה האנשים האלה הם גיבורי המסך של הילד שלי? איפה סטיב אוסטין וספורט-בילי ואמא של יוני משכונת חיים? ובעיקר: איפה אני?
אני מובס. לא כי בחרתי בזה; כי המגיפה קשרה את ידיי ורגליי ותחבה לי סמרטוט לפה. יכולתי, אני מניח, להמשיך לקצוב לו זמנים, להגביל, להוריד את השאלטר בכוח. יכולתי לעזוב את העבודה שלי ולעבור להיות אומנת – או אומן – במשרה מלאה. אבל במצב הנוכחי אין לי שום דבר טוב יותר להציע לו. וכל הצעה שלי – מהטובות ביותר ("בוא נשחק משהו") ועד המעולות ("בוא נלך להביא גלידה") – תעביר לו בדיוק עשרים דקות מתוך אוקיינוס יומי של 14 שעות ערות, שבהן אין לו שום מסגרת ללכת אליה, מקומות להתאסף בהם, ובפעם האחת שהלך לשחק כדורסל עם חברים הגיעה ניידת וכרזה להם להתפזר. אני מניח שהשוטרים בדיוק סיימו את העבודה בפיזור הלוויית ראש הישיבה בירושלים ונשאר להם קצת זמן עד סוף המשמרת.
אני יודע שרק המסכים נותרו שם בשבילם כמעבירי-זמן סיטונאיים. זו, אני מניח, הסיבה שהילדה מתעוררת בבוקר וניגשת מייד לאייפד. פעם עוד אסרנו עליה. "לא מתחילים את היום במסך", היינו משננים. עכשיו אנחנו רק מקווים שתקום בטוב. שתסחוב יום חסר תכלית נוסף. שתצא מזה – יום אחד, כשנצא מזה – לא לחלוטין מקולקלת.
הילדים מקבלים שלוש ארוחות ביום ושני טיולים בחצר – בגדול מדובר ברוטינת שב"ס סטנדרטית. רוב הזמן הם בכלל לא רוצים לצאת מהבית; משהו שם בחוץ נתפס להם כמאיים. בינתיים אנחנו מצליחים לשמר אותם במצב רקוב למחצה בלבד; הם לא ניתקו מגע לחלוטין, לא הודיעו שהם לא מתכוונים לחזור לבי"ס גם כשבי"ס יחזור (ילדה מתבגרת של חברה כבר הודיעה לה שהיא, מבחינתה, נשרה), לא מתחזים לגיל ההסכמה על-פי אייל גולן. הם עדיין, למיטב הבנתי, ילדים טובים. הם רק נשרטו.
הם נפגעי קורונה קצרי או ארוכי טווח, עוד נדע. הם נפגעי ממשלת ישראל, שהעדיפה לפתוח את מערכת החינוך באופן חלקי לכ-35 יום בלבד מאז ספטמבר, בזמן שכמעט כל מדינות המערב קיימו לימודים לאורך כל השנה. בכל מדינות ה-OECD – כולל אלו שסגרו לאחרונה בתי ספר – למדו השנה יותר מ-100 יום. בשוויץ, ספרד, צרפת, פינלד, איסלנד, אוסטרליה, ניו זילנד, יפן וסין התקיימו לימודים מלאים לכל אורך שנת הלימודים, כולל בגנים. ישראל מככבת במקום האחרון בדירוג מדינות המערב במספר ימי הלימודים מאז ספטמבר, כי ממשלת ישראל – שסיימה להפקיר כלכלית את דור בני העשרים-ומשהו, הגיעה בסיוע הקורונה להפקרת דור הילדים, והולך לה לא רע בכלל. הילדים נראים אבודים וחסרי אוריינטציה, מוטיבציה, אופק ממשי. במרץ – לרגל הבחירות – אני מניח שיוכרז כאן ש"חזרנו לחיים". אני מניח שנסתכל לכל הכיוונים, רק כדי לגלות שלא כל הילדים חזרו איתנו.
וכשייגמרו הבחירות אולי תוקם כאן ממשלה שיהיה לה איכפת מחיי ילדים. או שתוקם כאן עוד ממשלה שיהיה לה איכפת מחייו (הפוליטיים) של איש מבוגר אחד.

(פורסם בפברואר 2021)

14 תגובות הוסיפו את שלכם

  1. תומר הגיב:

    אם זה מנחם (וכנראה שזה לא) בקליפורניה הילדים לא לומדים כבר 10 חודשים רצוף, ממרץ 2020 (להוציא כמה בתי ספר פרטיים שאם לא ילמדו לא יקבלו כסף). אירגון המורים סידר למורים במערכת ה״חינוך״ הציבורית משכורות מלאות בלי ללמד אף ילד (כי אף אחד מאיתנו לא באמת מחשיב את הבדיחה העצובה שנקראית זום כלימוד).

    אהבתי

    1. רענן שקד הגיב:

      לא מנחם. המצב באירופה שונה מאוד, וקשה לי להבין איך אנשים – בקליפורניה וגם כאן – מקבלים את גזירת הגורל (כלומר הממשלה) הזו, בפרט כמשדובר בילדיהם.

      אהבתי

    2. אני הגיב:

      אנחנו גם בקליפורניה, בסיליקון ואלי. קודם כל, מותר להיות פה בחוץ. זה הבדל של שמיים וארץ ומשפיע מאוד על המצב הנפשי. אנשים מטיילים, ילדים עושים ספורט וגם חוגים רוב הזמן. בקבוצות קטנות אפשר לעשות מה שרוצים למעט בזמנים נקודתיים של עליה בתחלואה (להזכירכם בישראל כשזה עולה זה הופך להגבלת תנועה של קילומטר או פחות. המצב בישראל בשגרה פחות טוב מהמצב שלנו בזמני חירום). וגם אפשר להסתובב בחוץ בלי מסיכה אם אתה לבד או ברחוב דליל באנשים (למי שלא בקי – חובת מסיכה outdoor היא וולנטרית. כלומר שמים מסיכה כי מכבדים אחד את השני, לא כי מפחדים מהמשטרה). בתוך מקומות סגורים אכן מסתובבים עם מסיכות, אבל היי, לפחות יש מקומות שניתן להסתובב בהם! העובדה שבישראל סגרו את הים ואת הטבע היא התעללות נפשית ואין לזה הסבר מוצדק.
      וגם לגבי מערכת החינוך פה – אמנם מושבתת כבר ממרץ, אבל הם אמרו זאת מראש ולא הכניסו את ההורים למשחקי הימורים וחוסר ודאות. תמיד נותנים צפי כמה חודשים קדימה מה הולך לקרות ובאילו מדדים צריך לעמוד כדי שיהיה שינוי. הנתונים מתפרסמים כל הזמן ובכל השפות.
      אז בזמנים כאלה לפחות הם סיפקו את הכי הרבה יציבות שהם יכלו לתת. ממשלת ישראל לא אשמה במצב (בתי ספר זה מדבק, זה לא הם המציאו) אבל גם בהינתן מצבים קשים אפשר לנהל. הם אשמים בהתנהגות בריונית והתעלמות מוחלטת מהרווחה של האזרחים!

      אהבתי

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    מצטרפת לתומר. בדיוק מה שעבר לי בראש. סגרו את הילדים בבית ומאז רק זום ולא רק לכיתות הביניים > לכולם

    אהבתי

  3. קרן הגיב:

    וואו זה היה טור מדוייק מעולה ועצוב כל כך! העלה לי דמעות..

    אהבתי

  4. שלומית צירין הגיב:

    ואת אותו מבוגר שהוכר בסוף הכתבה, לצערי המרה, נבחר (אני בטוח לא!) והוא יחזיק בהגה ההובלה ושוב יניע אותנו למקומות שנוחים לו ושוב נקום ונזעק "לך!" והתיכסול הוא זה שבעצם ילך.. ויגבר. ועל כך ולמרות הכל
    #עודלאאבדהתקוותנו#

    אהבתי

  5. אמא שמסכימה הגיב:

    מדויק, רק שביבי לא קשור לבלאגן, לא ביבי הביא אלינו את המגיפה, ואף אחד אחר לא היה מנהל אותה טוב יותר, בטח לא חבורת הליצנים האחרים.
    הנזקים לדור הצעיר עוד יכו גלים זה באוח, דור אבוד…

    אהבתי

    1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

      איך מנהל אותה טוב אם כל מה שמנהל אותו זה אינטרסים פוליטיים ואישיים?

      אהבתי

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    כל מילה מדייקת את הכאב התסכול וחוסר האונים שלנו כהורים ואזרחים.
    אבל, לא נפסיק למחות ולקדם שינוי. תבחרו אחרת!!!!

    אהבתי

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    לזאת שחושבת שביבי לא קשור לבלגאן – טועה, מטעה, וזה בעיקר עצוב. לא הוא הביא את הקורונה, אבל הוא בהחלט עשה הכל כדי לדאוג רק לעצמו ולעזאזל עם בריאות הציבור.

    אהבתי

  8. עדי הגיב:

    אחד לאחד מה שקורה אצלנו. היינו מגבילים לשעה מסכים ביום פעם. חה חה. מתוך הבנה של הנזק הנפשי, החברתי וגם המוחי.
    למזלנו יש חצר שזה לא פיתרון אמנם אבל בלעדיה לא היינו שורדים.
    אני מכירה אישית עשרות אנשים מוכשרים שהיו מנהלים את המשבר הזה טוב יותר. מהבוסית שלי, למחנכת של הבכור, יש בארץ אינספור אנשים יצירתיים, חכמים ואיכפתיים שיודעים למצוא פתרונות לרווחת הכלל.
    פשוט כולנו כבר שכחנו שזה אפשרי.

    Liked by 1 person

  9. אני הגיב:

    ואיפה החינוך ההורי? אין להורים שום חלק בחוסר הגבולות של ילדיהם? מילה אחת אפילו על מה שאתה יכול לשנות?

    אהבתי

  10. שימי הגיב:

    כל מי שחושב שנתניאהו לא אחראי למצב, סובל מבעיה רצינית של תפיסת המציאות. הוא ניהל את זה גרוע מאוד, נכשל טוטאלית. 5400 הרוגים רשומים על שמו. על הרבה פחות מזה בגין הלך הביתה. מה עם נתניאהו ? איך הוא ישן בלילה ???

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s