בזמן האחרון אני מתגעגע לטיפול הפסיכולוגי שלי. לא שיש לי הרבה מה להביא כרגע לשולחן – מלבד קורונה לייט, דיכאון במשקל יפה, חרדות גיל ומוות, תחושת מיאוס כללית, החמצה יוקדת ותסכול בוער – ובכל זאת אני מתגעגע. מתי הייתי לאחרונה בסיטואציה ההיא שבה שני אנשים יושבים זה מול זה 50 דקות אבל רק אחד מהם יקבל בסוף עזרה ממשית בצורת 500 שקל? עבר זמן.
למה בכלל עזבתי? אה, כן; כי אחרי, בערך, שלושים שנה אצל פסיכולוגים – למעשה בכל פעם שאני מתקשה להירדם בלילה אני סופר פסיכולוגים שאצלם עברתי, ובפסיכולוג ה-16, הביהייביוריסטי, אני מפסיק לספור כדי לקטוע את ההתנהגות הזאת – הבנתי שעבר לי מזה. כלומר, לא השתניתי כמעט בכלל, השארתי אצל האנשים האלה סכום מצטבר שאיתו יכולתי לקנות לעצמי את המכונית שתפתור לי לפחות בעיה אחת ("אין לי מכונית כמו שאני רוצה", זו הבעיה. ייללתי עליה, להערכתי, לפחות שש פגישות במצטבר), ובעצם מה הטעם. אין טעם. הכל אבוד. עזרא דהן הקבלן צדק. השאלה היא כמובן אם אני יכול לדסקס את הייאוש שלי מפסיכותרפיה עם איזה פסיכולוג טוב.
כי זה העניין עם טיפול פסיכולוגי; יש בו משהו ממכר, וכשאתה מתרגל לנקז רעלים שהצטברו לך בגוף ובנשמה פעם בשבוע, ואז מפסיק עם זה, הביוב מתחיל לבעבע ואז לעלות, ואתה מוכרח לחזור לנקז. ואני אחזור. הערכה זהירה? שבוע הבא.
כי כל אחד צריך להיות מטופל. אחרי שאמא שלי שלחה אותי לפסיכולוג הראשון שלי בגיל 13 – אמא היא חלוצת האאוטסורסינג בישראל, וברגע שהיא ראתה שאני סובל ממועקה רגשית היא עשתה כל מה שמישהו בתשלום יכול לעשות כדי לפתור אותה – אני מסתכל על טיפול פסיכולוגי כעל חצר אחורית הכרחית לחיים. כלומר, כדי להחזיק את הפרונט של חייכם נוצץ ומטופח (או אפילו מוזנח ולא מגולח, כמו עכשיו), מישהו צריך לפנות את הזבל מהחצר האחורית, והמישהו הזה יושב בקליניקה מסודרת ונראה כמו הכל מלבד פועל ניקיון, למרות שזה בדיוק מה שהוא; מפנה הזבל היקר ביותר במערב. ואתם רוצים אחד (או אחת) כזה לצדכם, כי איך אמר וודי אלן בעניין טיפול פסיכולוגי? "זה כמו לימודי מוזיקה – בחמש השנים הראשונות אתה לא רואה שום התקדמות, ואז פתאום אתה יודע לנגן פסנתר".
וזה נכון. וזה חיוני. וזו, אני מניח, הסיבה שגם גדעון סער היה בטיפול – אני יודע שהוא היה מכיוון שכשנשאל בראיון כאן בשבוע שעבר אם הלך לפסיכולוג, הוא ענה: "תעברו לשאלה הבאה".
עכשיו תראו; מניסיון, אנשים שלא היו מעולם בטיפול יענו תמיד, בסוג של גאווה מטופשת, שמעולם לא היה להם צורך. אבל גדעון סער לא רצה לענות, מה שאומר שני דברים: שאני מעריך שהוא היה בטיפול – ויופי בשבילו וחשוב שימשיך, זה לא הזמן לעזוב, גדעון! – ושהוא מתבייש להודות בזה.
זה מדהים לחלוטין להיתקל עדיין בבושה הזו. קצת כמו ליפול על משק בית שבחצרו תראו שלוש כובסות עם קרשי כביסה וכשתשאלו אותן אם שמעו על מכונת כביסה הן יענו: "תעברו לשאלה הבאה". לחלופין זה קצת כמו לשאול את גדעון סער אם הוא לא טיפה מצונן, כי בואו, מצוקה נפשית היא כיום ברמה הזו של טריוויאליות; הסוג הבסיסי והנפוץ ביותר של לקות בריאותית.
אבל זו כמובן לא פעם ראשונה שבה מתברר שטיפול הוא בושה. זוכרים את פרשת פסיכוגנץ? זו שבה הליכוד – נאור ומתקדם כהרגלו – ניסה לטפול על בני גנץ, ערב בחירות (כלשהן), שהוא, לכאורה, לא יציב בנפשו ואפילו, מי ישמע, טופל על ידי פסיכולוגית אחרי שחרורו מצה"ל? זו הייתה, מבחינתם, הכפשת היריב האולטימטיבית; האיש, אתם יודעים, לא כשיר להיות ראש ממשלה כי הוא – לא, תקשיבו לזה – היה אצל, ששש, פסי-כו-לו-גית!
ייאמר מיד שגנץ, כהרגלו, לא פספס הזדמנות לצאת לחמעג'ון, ומייד הודיע תקשורתית כי מעולם לא קיבל שום טיפול נפשי. איזה גבר, הא? זה גנץ בשבילכם; ההוא שבישר בראיון האחרון שלו כאן ש"על עשרות קברים בלבנון רשום השם שלי" ותופס את עצמו כלוחם עשוי ללא חת, התגלמות הסטריאוטיפ המאצ'ואיסטי שהוא מדמיין שישראלים רוצים לעצמם כמנהיג: איזה מקגייוור עם סכין בין השיניים שזקוק לטיפול פסיכולוגי כמו שטרזן מלך הקופים זקוק לאינטרנט מהיר.
וגם גדעון סער, מתברר, מאמין שטיפול פסיכולוגי הוא חולשה שמצביעיו לא יוכלו לשאת. לא; מבחינת סער וגנץ, השנה היא עדיין 68', ישראל היא מדינת כל גנרליה, וההנהגה אמורה להיות מורכבת מגברים עבי-אגו עם פומת-מחמד ובריאות נפשית שאין טעם לדבר עליה כי כבר בשרשרת חיול הם עברו פרוצדורה כירורגית להסרתה.
ובכן, אין לי מושג כמה מצביעים ישראלים עדיין קונים את הבולשיט הזה, אבל כבר די ברור, בשלב זה, שקריירה צה"לית משגשגת מבטיחה כמעט בוודאות איזו צרות-אופקים רגשית. ברור גם שעם כל תעודת שחרור מצה"ל מגיעה פוסט-טראומה במתנה, ושכולנו – מעצם מגורינו במקום הזה, על שגרת מלחמותיו, מבצעיו, אזעקותיו ולחציו – יכולים להיעזר בכמה פגישות עם מטפל טוב. למעשה, אני לא רוצה לסמוך על אף פוליטיקאי ישראלי שלא היה בטיפול ומסתובב לו ככה בעולם, לא מטופל.
ובעידן שבו חברות הייטק ופיננסים משגשגות מחזיקות פסיכולוג במשרה מלאה לשירות העובדים, די ברור שגם כנסת ישראל חייבת. אתם לא רוצים מנהיג שמתבייש להודות בטיפול נפשי. אתם בטח לא רוצים מנהיג שמשמיץ יריב על סעיף הליכה לפסיכולוג (והופך, נניח, את המזרק שבו קיבל חיסון למיצג מוזיאוני עם ציטוט של עצמו מלמטה). מנהיג כזה, אני חושש, עדיף שיהיה מטופל, ובינינו, אני מקווה בשבילו שזה המצב כי יש שם הרבה על מה לעבוד. לפחות זה מה שאני מתכוון להגיד לפסיכולוג הבא שלי, והוא יגיד לי להפסיק לדבר כבר על ביבי ולהתחיל לדבר על מה שאני מרגיש בקשר לזה.

(פורסם בינואר 2021)