זהו בידוד

השבוע נכנסתי לבידוד.
אני לא מתכוון לזה בשום דרך מטאפורית או מתחכמת; הייתה איזו פגישה שבה נחשפתי לחולת קורונה מאומתת – למרות שלרוב אני ממש לא מת על חשיפה מהסוג הזה – ויום למחרת האישה ההיא הודיעה לכל משתתפי הפגישה שיש לה קורונה אורגינל.
בהתחלה לא עשיתי מזה עניין. "שטויות", אמרתי לעצמי, "אז היא חולה, ואני ישבתי באותו חדר איתה, מה כבר קרה? אולי אני פשוט, כאילו, אשכח מזה?"
רגע אחר כך ההכחשה התחלפה בכעס, מיקוח, דיכאון ואז השלמה, ופשוט השלמתי עם זה שאין מה לעשות, ואני צריך להמשיך בחיי כרגיל.
"תשמעי קוריוז", אמרתי לאהובתי בטלפון באותו צהריים, "מסתבר שנחשפתי לחולת קורונה מאומתת – איזה קטע?".
האישה שתקה שנייה, ואז התפלצה בצורה מסודרת. "אתה טס עכשיו לבדיקה!" הורתה, וחצי שעה מאוחר יותר כבר מצאתי את עצמי משתרך בתור לעסקת מטושים סטנדרטית בכיכר רבין, מרגיש כאילו עברתי לצידה השני, הלא-נכון, של המגיפה; הצד של האנשים שאשכרה קיבלו את זה בדיוור עקיף. הצד של המפסידים (אני יודע; כולנו – מלבד זום ופייזר – מפסידים במגיפה הזאת. אבל החולים והמתים עדיין מפסידים יותר).
פתאום, משום מקום, נבהלתי באמת. הדבר הזה – שכמו כל דבר שלא קורה לך נראה כאילו יכול לקרות רק לאחרים – ממש קרה. אני עשוי להיות חולה קורונה. מבודד. מנותק. מצורע. ואולי גם מונשם, מורדם, מוספד. מחלה ומוות על הפרק. פסלון החסינות – שכולנו, באיזו דרך יומיומית לא-מודעת, מאמינים שאנחנו מחזיקים בו כל עוד אנחנו בריאים ומתפקדים – לא ברשותי.
אחרי הבדיקה הלכתי הביתה ולא בזבזתי זמן: התחלתי לפתח סימפטומים של הכנה-לקורונה, כולל שיעול מאולץ, מדידת חום בלתי פוסקת, כאבי שרירים מדומיינים למחצה ומבטים מצועפים באהוביי, שמהם כבר התחלתי להיפרד בלבי לתמיד.
בדיוק אז הטלפון צלצל, וכשעניתי ב"ערב טוב!" נמרץ הציגה את עצמה האישה מהצד השני כאיריס ממשרד הבריאות ואמרה: "נשמע שאתה במצברוח טוב. בעוד דקה זה יעבור לך" – ואז הורתה לי להיכנס ל-14 יום בידוד עם אופציה לקיצור שליש על התנהגות שלילית בבדיקת הקורונה הבאה.
מה אני אגיד לכם; לקחתי איתי לפטופ, שני ספרים, מברשת שיניים ואת ווילסון, הכדור של טום האנקס מהסרט ההוא, שאליו אוכל לדבר כדי לא להתחרפן אחרי שאתחרפן – ומאז אני קבור פה בחדר, זוכה רק לביקורים מהכלבה – בביקור הבא ביקשתי ממנה להבריח לי מסורית.
הבידוד לימד אותי עד עכשיו אינספור שיעורים חשובים שאין לי מושג מהם. אבל הנה ארבעה שלגביהם יש לי מושג:
1. לממשלת ישראל באמת איכפת ממני. לא מספיק שאיריס ממשרד הבריאות טלפנה אישית, כבר ביום הראשון לבידוד הטלפון הנייד כמעט קרס תחת רצף הודעות בלתי פוסק של התעניינות ממשלתית בשלומי. "לפי חקירה אפידמיולוגית עליך להיכנס מייד לבידוד", "בהמשך לחקירה האפידמיולוגית, נמצא כי עליך לשהות בבידוד", "נמצא שנחשפת לחולה קורונה מאומת – כבר אמרנו לך מה עליך לעשות? רק שלוש פעמים? טוב, אז הנה: לשהות בבידוד".
כך שבניגוד להתרשמויות קודמות, הממשלה הזאת ממש לא מנותקת. היא מחוברת לגמרי. לנייד שלי. אבל עזבו ציניות; המאמץ הזה לנטר את המגיפה בדרך הסיזיפית ביותר – פשוט להגיע אישית לכל נשא פוטנציאלי – ראוי למילה טובה. תיכף אני אחשוב על אחת. ואיריס, אני בבידוד, נשבע לך. אפשר להרגיע עם ההודעות.
2. נכון שתמיד הבטחתם לעצמכם שבמקרה שתיכנסו יום אחד לכלא – אתם יודעים, בקטע אולמרטי כזה, צווארון לבן, מעטפות מזומנים שהשארתם לבייביסיטר – אתם תנצלו את זה כמו שצריך, תעשו כושר כל יום, תקראו 100 קלאסיקות ותלמדו שפה זרה? ובכן, הבידוד חושף: איפה. רוב הזמן אתם פשוט תשנו. הדיכאון, חוסר התוחלת והמיאוס הכללי יעזרו לכם להירדם גם מתוך שינה. ואם בידוד הוא גרסת קיצון של סגר – שגם בו, לכאורה, יכולתם להספיק, בכל הזמן הפנוי הזה, לכתוב ספר, להקליט אלבום, לפתח ליין מוצרים או לפחות להשתלט על מלוא סודות הבישול הבוכרי – גם הבידוד מגלה שזמן פנוי הוא האויב הגדול ביותר של הרצון לפנות לעצמך קצת זמן. כי את הדברים הגדולים אנחנו עושים רק כשאין לנו זמן לשום דבר. זה כמעט ברור; רק אנרגיה של עשייה תוליד עשייה. רק כשאתם כבר בתנופה תמשיכו לעוד משהו. אנרגיה של רביצה והמתנה לבדיקה, למחלה, להמשך חייכם או להודעה על הפסקת השידורים רק תייצר את מלוא המוטיבציה – אם לנסח את זה כמו אמא שלי – לשים קצת ראש.
3. אי אפשר לשבת בבידוד 14 יום. אל תבינו אותי לא נכון; אני יושב. אבל אי אפשר (אבל אני יושב, איריס, אני פה!). זה כמו תסריט לסרט המשעמם ביותר אי-פעם, זה שכל סצינה בו מתחילה באותה כותרת: "פנים. חדר הבידוד של רענן. יום". איך כתב ג'ורג' אורוול ב"דפוק וזרוק בפריז ובלונדון"? "חשבת שזה יהיה פשוט למדי; זה מסובך ביותר. חשבת שזה יהיה נורא; זה רק מאוס ומשעמם… התחבולות שאתה נאלץ לנקוט, הקטנוניות המורכבת".
אורוול כתב את הדברים האלה על עוני. אבל הוא התכוון לבידוד. אני יודע, כי אני מדבר איתו מדי פעם, עכשיו שיש לי זמן להזיות. ופתאום, כל חצי השנה האחרונה של הישראלים המבוגרים שכלואים בדירותיהם הקטנות, יום אחרי יום אחרי יום במונוטוניות בלתי נתפסת, הופכת נתפסת.
4. אני רוצה החוצה. אני לא באמת רוצה להגיע למצב שבו אני אתחיל לכתוב כאן את "בבידוד", סדרת דרמה יומית חדשה שבמסגרתה מטפלת רוחו של אסי דיין בחמישה אומללים שיושבים לבד בחדר. ביום ראשון אני בבדיקת קורונה שנייה. תחזיקו לי אצבעות. או פשוט טלפנו לאיריס ממשרד הבריאות ותסגרו עסקה לשחרורי. יכולים להגיד שאני בחור ישיבה שהגיע בטיסה מברוקלין, זה אמור להספיק.

(פורסם בדצמבר 2020)

תגובה אחת הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s