מתי שמתי לב שאני מדבר בקול רם? בעצם תנו לי להדגיש את הנקודה: מתי שמתי לב שאני מדבר בקול רם?
תתרחקו ממני איזה מטר, ואני אמשיך והווליום יישמע לכם בסדר. כי שמתי לב לזה לא מזמן. אחרי ששלושה אנשים, בהזדמנויות שונות, ביקשו ממני להנמיך את הקול – ואף אחת מהפעמים לא הייתה בשום ספרייה. "אתה מדבר בקול רם", שניים מהם אמרו בקול די רם לכשעצמם, ואני תהיתי אם להנמיך או פשוט להיעלב. בגדול אני תופס את עצמי בקטן; בחור עדין וחיישן. אבל עם קול, כנראה, של מג"ד תחת אש.
למעשה, אני לא מבין מה פה הבעיה. נדמה לי שקול רם היא הדרך הביולוגית שבה בני אדם מדברים, אבל אולי – כמו שמעולם לא קרה – אני קיבלתי קצת יותר מאחרים. ואין לי אפילו דרך לשים לזה לב. זו נקודה עיוורת שלי. עוד אחת.
הנקודות העיוורות שלי תמיד נמצאות מאחוריי, מלפניי או משני צדדיי. אני יודע שהן שם, אבל אין לי מושג איפה בדיוק. לא מסוגל להבחין בהן בזמן אמיתי, רק בתוצאות שלהן. אם הייתי מבחין, הן היו נקודות מובחנות. נקודות לטיפול. להסרה.
אבל ככה זה עם נקודות עיוורות, לא? אני מכיר את זה מאחרים. נניח אצל החבר הטרחן שלא מפסיק לטרחן גם כשאתה מפהק לו בפרצוף, אומר לו שאתה מוכרח ללכת, ובסוף – כשאתה פיזית הולך ומתרחק ממנו – הוא עוד ממשיך משפט או שניים. טרחן, נו. כבר שנים שהעולם מאותת לו שהוא טרחן, אבל אין לו סיכוי להבין בעצמו (או לשתוק). זו הנקודה העיוורת שלו.
או החברה חסרת הטאקט, זאת שפוגעת באנשים בלי לשים לב. זאת שתגיד "הילדה שלכם אולי לא צריכה להסתובב בבגד-ים" ו"חבל שסתם תעשי את העוגה, אין לזה קונים" ותחרב באגביות, בלי להרגיש, שלוש מערכות יחסים שלך עם אנשים אחרים, רק כי היא מסתובבת בעולם עם קרש ענק של חוסר טאקט על הכתפיים ופוגעת איתו בכל הכיוונים. זו נקודה עיוורת אצלה.
והאנשים עם הריח הרע מהפה. ועם השערות מהאוזניים. ואלה עם הכלב הממש מכוער. ואלה שמוכרחים לספר בדיחות. ואלה שלא יודעים מתי ללכת (אחת בלילה? לא, בואו נשב עד שלוש). ואלה שמדברים בחופשיות על הפרשות. ואלה שלא יכולים להשאיר את הילדים שלהם אצל הילדים שלך ופשוט ללכת, ומחכים אצלך בסלון ומאלצים אותך לשיחה למרות שאין לכם, ולעולם לא יהיה, על מה לדבר.
אף אחד מהאנשים האלה, אני בטוח, לא תכנן או התכוון להיות מה שהוא: לחלוטין בלתי נסבל. כולם מאמינים שהם אנשים נורמטיביים, סטנדרטיים, בלי שום באג יוצא דופן.
כולם טועים. לכולם יש נקודות עיוורות, הם רק לא מסוגלים לראות אותן. למרות שכמה מסובך זה להבין שאחרי שדיברת עשר דקות רצוף, והבנאדם שמולך רק מהנהן, ומסתכל בשעון, ואז בטלפון, ואז לכל הצדדים, ואז לשמיים תוך שהוא שורק מנגינה, ואז אומר לך "טוב, נראה לי אני חייב לזוז" – ייתכן שלא מן הנמנע שאתה פשוט טרחן מהגיהנום.
ובזמן האחרון, מאז שהפסקתי לדבר בקול רם, אני חושב על הנקודות העיוורות שלי. כלומר, איפה הן. קול רם, בסדר. אבל מה לגבי הדרך שבה אני פשוט לא מסוגל להבין – לעומק או אפילו על פני השטח – מצבים רגשיים אצל אחרים? למה אני מסוגל להגיד תמיד – בלי להבין בכלל שאמרתי – את הדבר הכי לא נכון בסיטואציה? האינטליגנציה הרגשית שלי מעולם לא הייתה – ובכן, הייתי רוצה לומר "מפותחת", אבל זה כבר ייחשב שיפור; המילה שאני מחפש היא "קיימת". ובאמת שלהסתובב בעולם עם אפס יכולת קריאת מצבים חברתיים ורגשיים זו חתיכת נקודה עיוורת בגודל כדור שלם.
ואני חושד שיש גם מצב שאני הבחור הזה שלא לגמרי נוכח בחדר. לא באמת מרוכז לחלוטין בסיטואציות. דברים שנאמרים בחדר חומקים ממני. דברים ברורים, ענקיים, דברים שכולם הבינו. דברים שמאלצים אותי לשאול בשלב כלשהו בשיחה "רגע, על מי מדברים?" או סתם להנהן כאילו יש לי מושג. נקודה עיוורת.
וכמובן החשש שאני הבחור שמפגר טכנולוגית אבל משוכנע שלא. ייתכן שאני כבר שם. ייתכן שהפחד שלי ממחשבי מק, מתוכנות עיצוב גראפי, מהפקת סרטונים ומרשתות חברתיות עם יותר מדי בלגאן, פיצ'רים וקיצורים מוסכמים (היי, טיקטוק) – תוך שאני מרגיש שאני לגמרי בחזית הטכנולוגיה כי יש לי טוויטר – הוא נקודה עיוורת. מפגר שמאמין שהוא מתקדם. זקן שמאמין שהוא בן 24 אבל אוהב לשמוע פליטווד-מק בפטיפון.
והפחד להיות ההוא ששטוף בשנאה גורפת מדי, שמעבירה אותי על תפיסת המציאות התקינה שלי ועונה לשם הקוד "רק לא ביבי". כי באמת שרק לא ביבי – בחיי שהאיש הוא נזק, נשבע באמא; אבל האם מסננת הספגטי שלי באמת יכולה לנהל את המדינה טוב ממנו, כמו שאני טוען? או שיש לי פה נקודה עיוורת קטנה שכולה תיעוב שיצא משליטה?
והעניין הזה עם שפת הגוף הקצת משונה שלי. אני יודע, ראיתי את עצמי פה ושם בווידאו. מה הבעיה שלי? מה הקושי הגדול עם, אה, להיראות נורמלי? איפה הנקודה העיוורת שלי ומה אני לא מתקן למרות שברור שאפשר וצריך?
והפספוס החוזר ונשנה של ימי ההולדת והתאריכים החשובים באמת (אם אתם סתם חברי פייסבוק שאני לא מכיר – אל דאגה, הברכה שלכם תגיע בזמן! אני שוכח רק את האנשים הבאמת קרובים).  והבית – הבית שאני יודע שלא נראה טוב, אבל אין לי מושג למה ואיך ומה לתקן. וגל תורן – מה יש לכם אתם מגל תורן? למה זה טוב?
נקודות עיוורות. לפעמים נדמה לי שאני מורכב בעיקר מהן. שמישהו ידליק את האור בבקשה.

(פורסם בדצמבר 2020)