כלבה מהגיהנום

באמת שהחזקתי מעמד יפה. ממש יפה. כמעט חצי שנה לקח לי עד שאמרתי בקול רם את המשפט הצפוי "זה אני או הכלבה. תחליטו" והילד הרהר בזה למשך ארבע שניות ופסק: "אבא, היא נשארת".
רציתי לצעוק עליו שיישב או לקשור אותו בחדר, אבל אין לי שום סיבה להניח שמה שלא עבד על הכלבה יעבוד עליו. במקום זה חרחרתי: "זה הבית שלי, אני שילמתי עליו וזכותי להחליט עם מי אני חולק אותו!".
בנקודה הזו הסתכלה עליי האישה במבט של "מה אני, עז?" ואז אמרה: "מה אני, עז? גם אני מחליטה מי יגור פה. הכלבה לא הולכת לשום מקום".
בשלב הזה כבר הייתי עצבני מספיק כדי לכלות בה ובילד את זעמי באמצעות נשק יום הדין שלי – עזיבת הסלון לחדר העבודה תוך שאני משפיל את מבטי וחושב לעצמי "איזה לוזר אתה, אלוהים". אבל הפעם נשארתי בסלון, בהיתי בכלבה הארורה ושאלתי את עצמי אם אני באמת מתכוון לעמוד באיום שלי  "להחזיר אותה למקלט בפתח תקווה" – כן, היא באה ממקלט של "תנו לחיות גברים בורגנים שייאלצו להוציא אותן שלוש פעמים ביום" בפתח תקווה.
"הפעם אתה לא מתקפל", אמרתי לעצמי. "תחזיר אותה לכושלרבאק  – אם לצטט אותך בשיחות פנימיות עם עצמך, ותצא, פעם אחת, גבר, או דרגה אחת מתחת".
הכלבה הסתכלה עליי במבט של אין-לי-מושג-מה-אתה-רוצה-ממני, אבל אני ידעתי שהיא יודעת; אחרי שאיימה להרוג את האורחים של שישי בנביחות רצחניות, היא גם חרבנה על השטיח וגרמה לאחת מהם לדרוך על בטעות על המוצר המוגמר. אני חושד שהאנשים האלה לא יבקרו אותנו שוב בקרוב.
וזו לא פעם ראשונה; הכלבה באמת בלתי נסבלת. כלומר, היא נסבלת כל עוד אף אחד לא דופק בדלת. אבל אם מישהו דופק, הכלבה הופכת מייד מייצור פרוותי חמוד עם מבט של "אני לא צעצוע על בטריות, אני רק נראית ככה" למכונת הרג רצחנית שנובחת על מי-שזה-לא-יהיה בעוצמה שמבהירה את כוונתה הבלעדית: לקרוע לגזרים. לשסע. ולהטמין חלקים מהגופה במקומות שונים בבית לשימוש עתידי.
עכשיו תראו; גם אני מכיר את הבתים האלה שבהם הכלב נובח קצת כשאתה נכנס בדלת ואז נרגע. זה לא הבית שלי. בבית שלי הכלבה ממשיכה לנבוח על האורח עד שהיא מוודאת הריגה.
אין לי מה לעשות נגד זה. ניסיתי הכל – ורק שני דברים עובדים: אם הבנאדם שנכנס אלינו הביתה עושה את עצמו מת, כלומר מפסיק לחלוטין לזוז ונושם כמה שפחות; או אם הבנאדם פשוט מתייאש ויוצא מהבית – וגם אז הכלבה נובחת אחריו בקטע של "אני איתך לא גמרתי! אני אגיע אליך, אני יודעת איפה אתה גר! זה הסוף שלך, שומע?! אתה מת!"
ואנשים מתייאשים והולכים. מבית מכניס אורחים הפכנו לבית מוציא מבועתים. וכן, כשנמאס לכלבה – לא יודע ממה – היא גם עושה צרכים על השטיח. בעיקרון היא מאולפת לעשות בחוץ, אבל כנראה שלא סתם קוראים לזה נוחיות; היא כבר מרגישה מספיק בנוח אצלנו כדי לא להתאפק. ובינינו, קר עכשיו בחוץ. יותר נעים לעשות בבית. מניסיון.
כמובן שהבאתי לה מאלף. ואז עוד אחד. שניהם עלו לשעה כמו פסיכולוג וגם דרשו, כמותו, שאני אעשה את כל העבודה בעצמי. הנה העבודה היחידה שאני מוכן לעשות: לקחת אותה בחזרה לפתח תקווה.
כי צריך להכיר בטעויות, והכלבה היא הטעות הכי גדולה שעשיתי מאז נתתי לילד את האייפון שבלע אותו. ומרגע שנכנעתי לילדים והסכמתי לאמץ אותה, הכלבה מסמנת את הטריטוריה שבה אני כבר לא אדון לחיי ולשותפיי לדירה. את אובדן ריבונותי כגבר המסוגל לעשות בביתו כרצונו, כולל להתחרט.
"אבל תראה איזה אהבה היא נותנת לילדים", האישה עוד מנסה לשכנע אותי.
"חסרה להם אהבה?" אני מתעצבן. "במה האהבה של הכלבה טובה יותר משלי? בסדר, אז אני לא מלקק להם את הפרצוף, אבל אם זה העניין, אני יכול".
ובאמת שיש לי מחשבות להכניס את הכלבה איזה בוקר למכונית, לא להודיע לאף אחד ולחזור בלעדיה. הייתי עושה את זה אלמלא שתי בעיות קטנות: הראשונה היא שחבר שלי עבר בדיוק פרשה כזאת; הוא הביא לילדים גור הביתה, ושבועיים אחר כך לא עמד בזה יותר, החזיר אותו ונאלץ להתמודד עם חמשת שלבי האבל של הילדים: כעס, כעס, כעס, כעס וכעס. שנה חלפה, והוא עדיין ישן על הספה ונאלץ לאכול בנפרד. מתוך קערה. ולקוות שישאירו אותו.
הסיבה השנייה שאני לא מחזיר את הכלבה היא שאני, אה… טוב, פה זה באמת קצת מסתבך, אבל תנסו להישאר איתי: אני טיפה אוהב אותה. כלומר, היא בלתי נסבלת, ברור, אבל הנה משהו שאתה לא מבין על כלבים לפני שיש לך אחד: הם כמונו.
כי כשהכלבה עצובה או שמחה, נהנית או פחות, משועממת או נרגשת, רואים עליה בבירור. זה לא המבט החתולי המעופף והתמוה. זה לא הנתק התקשורתי עם מכרסמים ודגי-נוי. זה קשר שמדבר בשפת בני אדם. זו חיה שאתם יודעים מה היא רוצה ואוהבת, כי בגדול אלה בערך אותם דברים שאתם רוצים ואוהבים (אולי מלבד הקטע עם לנשוך חבל. מצד שני, לא ניסיתי).
כל זה מוביל למצב שבו גם טיפוס כמוני מתחיל לפתח רגשות כלפי, אוף (שלא לומר ווף), הכלבה הביתית. אני מזהה בה אחת משלי. אני רואה את אנושיותה. ואני אוהב אותה בשביל מי שהיא. והחמידות שלה, כמובן. מה שהופך את כל העסק עם להחזיק אותה בבית להרבה יותר מעורב רגשית – ומדובר מלכתחילה בכלבה מעורבת רגשית – מכפי שעשוי לקרות עם כל חיה אחרת.
לעזאזל, אני לא באמת אצליח להחזיר אותה. או להיפטר ממנה. או אפילו לא לאהוב אותה כמו שצריך. אבל זה לא צריך להפריע לי לפנטז. והיי, לפעמים היא מתפרצת לכביש בריצה, והכל יכול לקרות.

(פורסם בינואר 2021)

11 תגובות הוסף תגובה

  1. yigalb הגיב:

    כל כך נכון. אם אתה כבר אבוד כל כך, אולי תיקח את הכלבה שלנו? הוא השטן בעצמו. לפחות לאחד מאיתנו יהיו חיים.

    Liked by 1 person

    1. רענן שקד הגיב:

      יאללה תביא. לא רואה כבר הבדל גדול בין שטן אחד לשניים.

      אהבתי

      1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

        מדויק! אמאלה
        כאילו בעלי כתב את זה!!!!

        אהבתי

      2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

        המחשבה הראשונה שלי היתה לחפש את המצלמה הנסתרת שבה צילמת את החיים שלי בשנים האחרונות, כי התיאור שלך מדויק מדי מכדי להיות אקראי. אחר כך החלטתי לתבוע אותך, על גניבה סיפרותית, כי כך בדיוק הייתי כותב, אם רק היה לי טור בעיתון, או כישרון כתיבה מוצלח כל כך.

        Liked by 1 person

  2. sariel A הגיב:

    רק היום איימתי בפעם ה5000 שמחר אני מחזיר את הכלב אם חא יוציאו אותו מייד. לקח לבן 3 שעות להענות. אבל בוא נתנחם בזה שנשארו עוד רק עוד 14 שנה למנייק

    Liked by 2 אנשים

  3. שרון הגיב:

    נכון שהיא כנענית מעורבת? אחותה המנוולת חיה אצלי.

    Liked by 1 person

    1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

      גם שלי כנענית מעורבת ! היא שטן, עם עיניים של שטן, וראש שטני בהחלט. מאומצת חסרת הכרת תודה, שרק מחפשת איך לברוח ולהביא הביתה את החברים היחידים שיש לה – הפקחים של עיריית תל אביב.

      אהבתי

  4. מאלף הגיב:

    רענן תנסה להיפגש עם האורחים בחוץ ביחד עם הכלבה במקום בדלת של הבית.
    אתה תודה לי אח״כ.
    מאלף.

    אהבתי

  5. אסף הגיב:

    רענן הכלבה שלי גם היתה סרט בלתי ניתן לעיכול. הכל היה בלתי נסבל ולא עברו כמה רגעים רצופים מבלי שאחשוב מה לעזאזל עשיתי ולמה אימצתי וכו'. עד שפגשתי משהי שהמליצה לי על קבוצת פייסבוק שתומכת בבעלי כלבים רגישים ממש כמוך. הקבוצה נתמכת בע"י צוות מאלפות מדהימות בשיטת force free training. אני לא יכול להסביר עד כמה הקבוצה הזאת שינתה את חיי וחיי המפלצת שלי. מגיהנום לגן עדן. אם זה מעניין אותך חפש אותם בפייס. "קבוצת התמיכה לבעלי כלבים רגישים". זה לא פשוט בכלל המצב שלך וזה יכול להיות כל כך מתסכל אני מאוד ממליץ לך לנסות. שיהיה בהצלחה ודש למפלצת.

    אהבתי

  6. נגה הגיב:

    גם לי היתה כלבה כזו, וכמה שאיימתי להחזיר אותה לא יכולתי כי תכלס אהבתי אותה.
    ואז קרה מה שכתבת בשורה האחרונה … 😪

    אהבתי

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    תיארת מצב שאני נקלעתי אליו עכשיו, אימצת כלב מגזע קטן כבן חמש מעמותה, מה זה מתוק, רק הגיע הביתה וכעבור שבוע הפך למפלצת שמשתלטת לי על הבית והוא לא נותן לי לזוז בביתי שלי, נובח ונוהם וחושף עלי שיניים וכמובן שנובח על כל רשרוש הכי קטן שבוקע מחדר המדרגות, ובחוץ נובח על כל כלב על כל חתול, על כל אחד שנוסע על אופניים על אנשים רצים ועל מה לא בעצם, בקיצור, העמותות מצילות כלבים, אך לא משקמות אותם, ומצפות שאנחנו נעסיק מאלפים ונפרנס אותם במיטב כספנו על מנת לשקם את הכלבים שהם הצילו בעמותות ואנחנו התפתינו בתמימותנו לאמץ בלא לדעת כמה בעיות התנהגות ועבר בעייתי יש לכלבים הללו

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s