איך להישאר רגוע ולצאת מדעתך

עוד בוקר נפלא שבו אני לוקח את שני ילדיי לגנים, בן החמש פוסע לידי בצעד עליז, ובת השנתיים תחובה מתחת לבית שחיי, מתפתלת ובוכה כמו צלופח מוטרף שגז מדמיע הותז לעברו. היא צורחת "לא רוצה!!", פניה אדומים ורטובים מזעם תינוקי, צווחותיה נשמעת ברדיוס הגורם לציפורים לנוס בבהלה ולסנאים בסנטרל-פארק, רק 9,108 ק"מ מפה, לזנק על העצים ולוודא שאגרו די אגוזים למקרה של חורף גרעיני.
עוברים ושבים מסתכלים עלינו במבטים מודאגים. אני מחייך אליהם את חיוך ה"זאת הילדה שלי. באמת. אני לא פדופיל זר שחוטף אותה" – אבל לא נראה שהם משתכנעים. גם אני לא משוכנע. אולי זאת לא הילדה שלי. אולי היא חטפה אותי.
אני משתדל להישאר רגוע. הכי חשוב להיות רגוע. לשדר לילדים שהכל בסדר. שאבא מכיל. שלא משנה מה היא תעשה – אני לא מתרגז, לא לוקח את זה קשה, לא מאבד את זה. אני רגוווע.
"מה את רוצה?! מה?!!!" אני מאבד את זה בשנייה אחת, צורח עליה בווליום שלא זכרתי שיש לי, חוצה ברגע בודד את נקודת האל-חזור שאחריה אני כבר לא אני; אני גוש זעם רוטט. הצרחות שלי חזקות משלה, מטורפות משלה. היא משתתקת לרגע בהלם גמור ממני, שתיקה שקורעת את האוויר בחרישיותה. שנינו מתנשפים, שקטים לרגע. ואז היא עושה את הדבר האפשרי היחיד: חוזרת לצרוח בקול עוד יותר חזק משלי.
"לא רוצה!! לא רוצההה!!!!"
עכשיו אנחנו המופע המרכזי של בית הקפה הסמוך. כולם מסתכלים עלינו; על האבא המשוגע והתינוקת ה… נו, היא בסך הכל תינוקת, מה הוא רוצה ממנה? למה היא צורחת ככה? למה היא אומרת כל הזמן "לא רוצה?" מה היא לא רוצה?
אין לי מושג. בחיי שכבר אין לי.
כי בבוקר, אחרי התעוררות רגועה משינה מתוקה, כשהיא דורשת ללבוש "שמלה וגרביונים" (היא דורשת כרגע שמלה וגרביונים גם לאמבטיה), ואני מוציא לה את השמלה שרצתה, והיא אומרת "כן!" בהתלהבות חייכנית, ואני מלביש עליה את השמלה – הילדה עוברת, תוך 0.3 שניות, לזעם ומשטמה. "לא רוצה!" היא צורחת ותופסת פתאום את שולי השמלה הנבחרת ומנסה בכוח להוריד אותה.
"אבל זאת השמלה שרצית, מתוקה", אני אומר לה בשקט.
"לא רוצה!! לא רוצה!!!" היא צווחת, ומאיימת לקרוע מעצמה את השמלה.
"בסדר", אני ממהר להישאר רגוע. "רוצה את זו?" ואני מוציא מהארון שמלה אחרת.
"כן", היא נרגעת מיד וחוזרת לחייך חיוך מעט לבבי ומעט מפחיד של אישה על הסף. כן, הילדה שלי היא עכשיו שרה נתניהו.
אז אני מלביש לה בזהירות את השמלה החדשה שבחרה. היא נעמדת איתה לרגע קצרצר, אני עוצר את נשימתי, ו… לא. היא שוב תופסת בשולי השמלה בכוח וצורחת: "לא רוצה!!" בעוצמה שגורמת לזמן עצמו לזחול לאחור בבהלה.
בואו נרוץ עם הבוקר הזה קדימה: הילדה לא רוצה לצחצח שיניים. לנעול נעליים. לשים על עצמה מעיל. השעה היא עכשיו שלוש-דקות-לסגירת-השער-בגן. אם נצא החוצה בריצה מטורפת – אולי נספיק.
אני אומר לילד שלי: "קדימה", תופס את הילדה היחפה, הצורחת והמתפתלת, נועל אותה מתחת לבית השחי שלי, לוקח את הנעליים והמעיל שלה ביד השנייה, ופורץ החוצה מהבית בצעד נחוש יותר מנסיעת ראש ממשלה מכהן לנאום כפוי בקונגרס.
השאר היסטריה. בנוכחות הרחוב, אשתו וכלביו.
הילדה מתחילה להירגע קצת רק כשאנחנו מגיעים לגן שלה. אני מפקיד אותה אצל הגננת, ויוצא החוצה בתחושת הקלה של מי שחייו הוחזרו לו, לצד הבנה קשה יותר, שהילדה שלי תשנא אותי לנצח ושאני הורה גרוע וחסר שליטה עצמית. כמו כן, אני די משוכנע שיצחק קדמן מהמועצה לשלום הילד כבר מחכה לי ליד דלת הבית אחרי שהוזעק על ידי שכנים מודאגים – והוא בטח לא הביא איתו קפה וקרואסונים.

*

אומרים לי שקוראים לזה "טריבל-טו" (מצרפתית. בתרגום: "מזעזע אתה") ושזה עובר. העניין הוא שאני לא זוכר עוצמות זעם וטירוף כאלה אצל הילד שלי בגיל שנתיים. גם לא שלוש. לכל היותר הוא היה מסתגר בעצמו לעשר דקות ואומר משהו כמו "העלבתם אותי", ואז היינו אומרים לו "מה פתאום" והוא היה אומר: "עכשיו העלבתם אותי!"
זה היה מצחיק. צחקנו המון. ילדים זה כיף – אפשר לצחוק עליהם.
אבל אין שום דבר מצחיק בילדה בת שנתיים שבוחנת שוב ושוב את גבולות הסבלנות האנושית. ויש לה, משום מה, מספיק כוח פיזי כדי להיחלץ בהתפתלויות זעם מכל אחיזה של גבר בוגר, לתלוש מעצמה שמלות ונעליים, ולחשוף אותך שוב ושוב לפחד הנורא מכל:
הפחד ממנה. מילדה בת שנתיים. כי עכשיו אנחנו מלבישים אותה ומשקשקים. קוראים לה לאמבטיה ונושאים תפילה קטנה. שרק לא תתהפך עלינו. שרק לא תפרוץ בהתקף. אנחנו מפחדים ממנה כמו מאזעקה בזמן מלחמה; ברור לנו שמתישהו, בבת-אחת, זה יפרוץ, אבל אין לדעת מתי ואיפה.
ויש עוד פחד, נורא מזה:
הפחד מעצמי. מהזעם המכלה שלי. מהענק הירוק שמתפרץ אצלי – ואני כבר לא לגמרי בן שנתיים – תוך שניה אחת. שניה קודם עוד הייתי רגוע ומתון, מכיל ומקבל, אב אוהב אחד נגד כל השמאל-ימין שבהתפתלויותיה המפורכסות – ועכשיו אני זעם טהור.
הייתה שבת אחת כזו, שבת שבה אי אפשר היה להוציא את הילדה מהבית לאירוע שאליו הבטחנו להגיע וכבר היינו באיחור גדול. צרחות ה"לא רוצה!" שלה קרעו את חלל הבית, ואהובתי והילד לא עמדו בזה יותר, יצאו החוצה וחיכו ליד המכונית. "יש לך כוח אליה?" אהובתי שאלה, וכשאישרתי לה ברוגע שכן, היא אמרה: "טוב, אז תביא אותה איכשהו".
ידעתי שיכולת ההכלה של אהובתי הגיע אל סופה, ושאני מוכרח להישאר ההורה הרגוע כדי לאזן. ניסיתי, בכל דרך רגועה אפשרית, להכניס את הילדה לנעליים שלה. לא הייתה דרך כזו. היא צרחה את נשמתה. ואז, ברגע אחד, נשמע בראשי איזה קליק פנימי, חרישי, וגם הקו שלי נחצה.
הזעם שלי פרץ והציף הכל. תפסתי את הילדה כמו שהיא, בכוח, וסחבתי אותה החוצה תוך שאני צורח על אהובתי: "קחי את הילדה ה****** שלך! קחי אותה ממני!!" ומעביר את החבילה המתפתלת והצווחת אליה.
ב-******, אגב, אני מתכוון שאמרתי "המתוקה".
"אתה חייב להירגע", אהובתי נרגעה מספיק כדי לנסות להרגיע אותי. בסוף שנינו נרגענו. רבע שעה אחר כך – גם הילדה נרגעה. ואז היא נרדמה.
הרגשנו נורא. הרגשנו כמו ההורים הכי גרועים בעולם. אמרתי לעצמי שאולי אני צריך ללכת לסדנת טיפול באגרסיות. אבל אז אמרתי לעצמי: למה שאני אלך? שהילדה תלך.
העניין הוא שלילדה זה יעבור מעצמו. היא תגמור עם טריבל-טו, כנראה תוך שנתיים-שלוש. אבל אני אשאר הגבר הנוח מדי לכעוס. הרופף בקצוות. המתפרץ. זה שהילד שלו אומר לפעמים: "אבא, הבוקר אתה לא תכעס, נכון?"
איך הפכתי לאיש הזה? מתי אירע המהפך שבו הפכתי מנער שקט ומופנם להר געש כבוי שמתפרץ במלוא עוצמתו כשנותנים לו סיבה? והאם כשהסיבה תיעלם – והילדה הרי תעבור הלאה – אני באמת אירגע?
לא יודע. אני יודע רק שאני מוכרח להירגע כבר עכשיו. להגיד לעצמי שמקסימום נאחר לגן. מקסימום היא תלך יחפה. מקסימום לא תהיה לי שמיעה באוזן אחת.
אולי אני פשוט אתחיל לדחוף את הראש לתנור ולצרוח שם, בפנים. כי לפעמים באמת שאי אפשר יותר; מוכרחים לצרוח.

(פורסם ב-20.3.2015)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s