מה יהיה עם פינק פלויד? בזמן האחרון אני מודאג בקשר אליהם. גם בקשר לג'נסיס, אם כבר מדברים. גם בקשר לקינג קרימזון. וסופרטרמפ. ובמידה מסוימת הרולינג סטונס. ודיוויד בואי. וסטיבי וונדר ודיאנה רוס. והג'קסונים. וכל הסצינה של הטריפ-הופ והבריט-פופ. ואומת הדאנס. ופליטווד מק והנשרים. והפאנק. וההיפ הופ של תחילת הדרך. וכמובן האייטיז – האייטיז האומללות, המתוקות, המדכאות, המזהירות.
מי יזכור את כל המוזיקה הזאת מלבדי? מלבדנו? מי ייקח אותה מהידיים שלנו וימשיך לשמוע אותה אחרי שאנחנו כבר לא נהיה בלי מכשירי שמיעה?
כי די בטוח שהילדים שלי לא מתכוונים לעשות את זה. ולא שלא ניסיתי לגרום להם. כבר די הרבה שנים – למעשה מהרגע שגמלתי אותו מבייבי מוצארט – אני משמיע לילד ברקע, ולפעמים גם בחזית, את המוזיקה הזאת קומפלט, אולי משהו יתפוס. 11 שנה רצוף שהבנאדם לא אוכל שום ארוחת צהריים או ערב בסופשבוע בלי שמוזיקה ששינתה את חייהם של המוני אנשים בעולם – בעיקר כאלה שמכרו 30 מיליון עותקים ממנה – יתנגן ברקע.
במקומו כבר הייתי נכנע ונמלט מהבית, או פשוט מתחיל לשמוע את זה בצורה מסודרת.
אבל הילד לא עשה שום דבר כזה.
הוא פשוט נשאר אדיש למוזיקת הרקע כמו מלצר ותיק במסעדת יוקרה. זה לא שלא איכפת לו ממוזיקה, או מרקע; השבוע הוא דרש ממני לשמוע יחד איתו ראפר בינוני ומת בשם אקסטנטיישן, ועוד איזה שני ליצנים קנדים שמקליטים דברים שנשמעים טוב כשדוגמים עשר שניות מהם לטיקטוק. לפני חודשיים הוא הכריח אותי לצפות יחד איתו בהופעה של סקוט טראוויס בפורטנייט – וכשאני אומר "סקוט טראוויס בפורטנייט" כאילו הצירוף הזה נושא איזו משמעות שהייתה ידועה לי לפני שהילד הניח אותי מולה, אני משקר.
"לעזאזל, קח ותקשיב לזה במקום כל השטויות שלך!", הייתי אמור לצעוק עליו ולדחוף לו ליד את "זיגי סטארדאסט" בתקליט או בדיסק, בדיוק כמו שאחי הגדול עשה לי, כמו שמיליוני אחים גדולים עשו לאחים הקטנים שלהם משחר הסבנטיז.
הייתי אמור להושיב אותו איתי בחדר הנעורים החשוך למחצה שלי – או בחדר ההורים המואר למחצה – ולשמוע יחד איתו את כל הצד הראשון של "Wish You Were Here", ולהגיד לו: "שמע, שמע את הגיטרה. שים לב מה גילמור עושה פה". וכשזה ייגמר, לשאול אותו: "נו, איך? לא בדיוק הראפר הטפשי הזה שלך, הא?" ולראות איך הוא מתנודד החוצה, אסיר תודה על שזה נגמר אבל גם שוקל מחדש את כל חייו.
וכעבור יומיים, לראות אותו מוציא בשקט את האלבום מהערימה, והולך לשמוע את זה מיוזמתו.
ככה זה עבד תמיד, לא? אחים גדולים היתוו את הדרך, ומשם כבר לקחנו את זה בעצמנו. רצינו להרשים אותם, לדעת כמותם, וחוץ מזה המוזיקה באמת הייתה אדירה. ואינסופית. זו הייתה צלילת עומק ללא תחתית.
ועכשיו, נדמה לי, תורי להיות האח הגדול של הבן הבכור שלי. תורי להנחיל לו את מורשת הוויניל, הדיסק וה-MP3,  אבל רוב הזמן הוא מושיב אותי לשמוע ראפר שבלוני. בטיקטוק. בתנאים שלו. כשבמקביל אני שומע במכונית שיר ישן של טוק-טוק ואומר לעצמי: אלוהים, אסור לי לתת לילד להעביר חיים שלמים בלי שישמע את היופי המוחלט הזה לפחות פעם אחת.
אבל שום דבר מכל מה שאני מביא לו לא נדבק. וזה לא רק מוזיקה; הילדים כבר לא בעניין של שום דבר שאנחנו מנסים להרעיף עליהם מלבד מזון, קניות והפעלות. הם גם לא בעניין של הספרים ששינו את חיינו; שום טולקין, סלינג'ר, דפו, קונאן-דויל או אפילו ג'ון גרישם בשבילם. כל העסק עם ספרים, כפורמט, קצת חשוד בעיניהם, אפילו כשהם צולחים בחדווה את "הארי פוטר" ואז רואים את הסרטים.
כי גם סרטים פחות מזיזים להם. מבחינתם, הכל אמור להיות מוזרם למסך אישי קטן, ושום אפוקליפסה – עכשיו או אחר כך – לא אמורה להיות אירוע שמתרחש על מסך גדול באיזה אולם חיצוני עם קבוצה גדולה מדי של זרים.
החיים שלהם הולכים למקום אחר לגמרי. הם יחיו אותם בעולם פיזי פחות, קנוני פחות, דיגיטלי לגמרי. נדמה לי שהם מבינים את זה אינטואיטיבית; אנחנו, מבחינתם – רק דור אחד קודם – לא יכולים להיות רלוונטיים פחות תרבותית לחייהם העתידיים.
פער הדורות, שבשנות התשעים כמעט נסגר – ילדים והורים הקשיבו לאותם פרל-ג'אם ונירוונה – נפער עכשיו מחדש ברמה מפחידה. נדמה שהילדים שלנו פשוט הודפים בנחישות כל מה שאנחנו מביאים לשולחן, כאילו הבהירו ששום דבר מכל זה לא עומד להיות נחוץ לחייהם. הם לא רוצים כלום מאיתנו, אפילו לא כקאמבק אירוני של איזה עשור קדום. אנחנו, לגביהם, הדור האנלוגי האחרון. עולם מת. לאחסן ולשכוח. צלילה מוזיקלית ללא תחתית? הצחקנו. מדובר ב-30 מיליון שירים גג, כולם מאוחסנים בספוטיפיי כמו איזה כרך אנציקלופדי עבה מתוך תרבות המאה העשרים ההולכת ומעלה אבק.
אני רואה את הילדים שלי גדלים מול המסכים שלהם – ניידים, מחשבים, טאבלטים, טלוויזיה – נערכים ונטענים ומתחילים להתבגר לתוך עולם שלא רוצה ממני כלום בירושה. עולם שבו כל התכנים שעיצבו את חיי הם בקושי אנקדוטה ישנה. הילדים שלי ימציאו לעצמם תרבות אחרת. יהיו להם בואי ודילן משלהם, ואלה לא יהיו מוזיקאים. הם לא יצטרכו להגיע עד הצד האפל של הירח כדי לשמוע את השורה: Look around, and choose your own ground. הם כבר בחרו לעצמם את קרקע הגידול שלהם, והיא נפרדת לגמרי משלי.
הפסד שלהם, ברור. גם של פינק פלויד. אבל בעיקר של עולם שיראה במופע של טראוויס סקוט בפורטנייט את הוודסטוק שלו, ולא ישמע, אפילו פעם אחת, את דון מקלין שר על היום שבו המוזיקה מתה.

(פורסם באוגוסט 2020)