שנת הקורונה הראשונה

תשמעו סיפור שאין לו פואנטה: בחודש שעבר קניתי מייבש כלים מפלסטיק לשים על השיש. זה מילא אותי בהתרגשות ושמחה לא ברורות. הדבר הזה הגיע מאמאזון, הרכבתי אותו, הנחתי אותו במקום המייבש הישן והעבש ליד הכיור, הסתכלתי עליו קצת מהצד ואמרתי לעצמי: שמע, השגת משהו בחיים.
סוף הסיפור.
טוב, הבטחתי שאין פואנטה. כלומר, הפואנטה (שאין) היא שדבר קטן וטריוויאלי כל כך מילא אותי שמחה גדולה. וואו, אמרתי לעצמי בהמשך אותו יום, מייבש כלים חדש! אפשר לשים עליו כלים, והמים מטפטפים מהם היישר למגשית פלסטיק שנמצאת בתחתית! גאוני.
כלומר, בואו; זה לא שלמייבש הישן לא הייתה מגשית, אבל היא כבר הייתה שבורה וסדוקה ונזלה כל הזמן. ועכשיו – פיקס. הכל עובד. מתפקד. כמעט עושה לי חשק לשטוף כלים רק כדי לערום אותם על המייבש החדש – אבל לא, לא עד כדי כך. ובכל זאת, זה משהו לחכות לו, הא?
אוקיי, תגידו, הבנאדם השתבש סופית.
ייתכן, אבל אני אגיד לכם שייתכן שלהיפך; אולי אני דווקא, אה… מה זה ההיפך מהשתבש? אז זה.
כי כדי לחוות את רמת השמחה שהמייבש החדש גרם לי, רק שנה קודם, הייתי צריך, במינימום, לטוס לאירופה, להחליף מכונית או לקנות לעצמי כסא עבודה של ויטרה בסכום שיכאיב לי פיזית עוד שנה קדימה.
ועכשיו? בבקשה; מייבש כלים ב-150 שקל, ואני מאושר.
וזה לא שיבוש; זה שסף האושר שלי הולך וחוזר לפרופורציות. מילא מייבש כלים, אבל גם פחות מזה. הכלבה הביתית מדלגת בגינה? בוקר עם הילדים בקפה? פתרון פשוט לנזילה באמבטיה? שבת במוזיאון? בבריכה העירונית? באיזה בית הארחה שאין להשיג בו מקום – אבל השגנו – בדרום? אלה דברים שאותי משמחים עכשיו. ואם הקורונה הזאת תמשיך (וזה יהיה מדכא לחלוטין, אל תבינו לא נכון, הדבר הארור חייב להיגמר אתמול) יש מצב שאני אלמד לשמוח בדברים אפילו יותר קטנים, עד שאגיע למצב ילדותי לגמרי שבו כל רכישת טילון בקיוסק השכונתי תגרום לי לקפצץ במקום מרוב אושר.
טוב, אני מגזים, אבל תראו; השנה הראשונה לספירת הקורונה הייתה השנה שבה רובנו התחלנו, לגמרי שלא מרצוננו ותוך שאנחנו בועטים וצורחים, לחזור לפרופורציות. אלה שהלכו לנו לאיבוד די מזמן. אתם בטח זוכרים; מטוסים כמו זבובים בשמיים, נתב"ג כעיר הצפופה בישראל, שופינג וצריכה כדת רשמית, ארוחות שף כמשאת-נפש אגדתית, ניקול ראידמן כמישהי שמצריכה דיווח תקשורתי שוטף.
הקורונה קיפלה את כל אוהל הקרקס הראוותני והמוחצן הזה וכפתה עלינו איזו התכנסות פנימה, איזו הישארות קרובה לבית, איזו הסתפקות בקיים וכמיהה לשוטף (מצידנו פלוס 60), ואיזו התפזרות במרחב הישראלי בלבד. וכשיצאנו שוב החוצה – בחשש מוצדק – היינו כבר טיפה אחרים. במבט קצת מורכן, ברגליים שמעדיפות לבסס אחיזה בקרקע בטוחה במקום עם הראש בגובה 30 אלף רגל, העבר הלא רחוק נראה לנו פתאום כמעט מגוחך. כלומר, מה חשבנו לעצמנו? מה בכלל היה אי-פעם הגיוני במותגי יוקרה ובארבע פעמים בשנה חו"ל? במרדף הסיזיפי אחרי – מה בכלל?
מאז הקורונה נכתבת הפשטות החדשה. בואו לא נגזים עם זה; אף אחד (מלבדך, ארז קומורובסקי) לא יעבור לגור בכפר וללקט חוביזות למחייתו, אבל הנה אנחנו מגלים ששווה לריב על פאקינג מקטע נחל בניר-דוד. או על מקום לחגים במרום גולן. או ששווה לשבת לראות סרט בתוך סירה באגם. ולבשל ולבלות ולרקוד בבית.
עניינים פשוטים וזולים חזרו לשמח אותנו מתוך העדרם וחוסר נגישותם של העניינים המורכבים והיקרים. רובנו הפכנו קצת מתונים ובסיסיים יותר – לפחות צרכנית. גילינו ששום דבר, בעצם, לא היה לגמרי מחויב המציאות: שופינג? מסעדות? אופנה? משרד בבניין משרדים? חלק פנים תחתון גלוי? לעזאזל, אנחנו יכולים בלי.
בערך בזמן הזה לפני שנה, ציינתי לעצמי בעגמומיות ששני המניעים העיקריים והעריצים ביותר בחיי כיום הם קנאה (בכל מי שנדמה לי שהשיגו יותר, הצליחו יותר, התעשרו יותר, חלפו על פניי והשאירו לי אבק) ופחד (פחד מאובדן, ממחלה, מגיל, מכישלון, משינוי, מהזדקנות הורים, מהזדקנות עצמית, וכמובן הפחד הנצחי מכולם – מהילדה).
ופחד וקינאה הם שני מניעים אומללים למדי לחיים – אני לא ממליץ, בטח שלא כקוקטייל – אבל השנה האחרונה, שנת הקורונה הראשונה, הפחיתה הרבה משניהם. קנאה? אין אף אחד ושום דבר לקנא בו. כולנו יושבים עכשיו באותן סירות הצלה ומנסים להדביק את שברי הכדור הזה, לפחות את אלה שקרובים אלינו. פחד? כן, פחד תמיד יהיה, אבל הוא נחלש. אולי כי הגרוע – לא מכל, אבל גרוע מספיק – כבר קרה; מגיפה עולמית נפלה בעיצומה של הקדנציה שלי פה, ומוכרחים לשרוד.
והקורונה תיגמר – היא מוכרחה להיגמר (חסר לה שהיא מביאה את אחותה) – אבל שנת הקורונה הראשונה שלנו תשאיר אחריה מזכרות. דברים מסוימים שנלקחו לא יחזרו (פסטיבלי רוק המוניים? לא הייתי בונה על 2021, או אחרי). ודברים אחרים ישתנו, לפעמים דרמטית. יעדים – גיאוגרפיים ונפשיים – ישתנו. גישות ישתנו. יחסים ישתנו. והדברים שמשמחים אותנו יהפכו בסיסיים יותר, נגישים יותר, ארציים יותר.
אין לי עדיין מושג מה טוב או רע בזה, אבל הדבר הזה קורה. העולם משתנה, ושמחת הנחוץ והמיידי והזמין הופכת חשובה יותר. ייתכן שאלה ימי-ביניים חדשים, ורובנו רק צמיתים שייאלצו לעבוד עד סוף ימיהם כדי לשרוד באמצעות שמחות קטנות וטריוויאליות. מה אני יודע. אבל זו הייתה השנה שבה מייבש כלים חדש נכנס לחיי והאיר הכל (לחצי שעה!), ובשנה הבאה ייתכן שאני אחליף ברז. לא יודע, שוקל.
אבל הפשטות החדשה, אני יכול להתרגל אליה. רק שתהיה שנה – כבר לא לעניין לאחל שום דבר מופלג מדי – שבה תינתן לנו שוב הבחירה; לאבד מחדש פרופורציות, או לחבק את החדשות.
שנה טובה.

(פורסם ב-4 בספטמבר 2020)

תגובה אחת הוסיפו את שלכם

  1. talmandelbaum הגיב:

    מקסים.. וכל כך נכון. כמו כוח טבע טוב, הקורונה מחזירה אותנו לאיזון. גם הטבע שמח מכך. ואנחנו כמו בני אדם מנותקים, מנסים לחזור אחורה לבזבוז ולזיהום ולפירוד. אני מקווה שהשנה נהיה קצת יותר חכמים, מפותחים, מקשיבים. יש לנו הרבה מה להרוויח מהשינוי הזה, הוא בהחלט יכול להביא אותנו למקום טוב יותר. לא צריך לחשוש, רק להיות יותר קרובים, יותר רגישים זה לזה. זו התרופה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s