ילד של אבא, מה אתה מתבגר

טור ילדות נגמרת"אתה חייב לראות, זה קורע", הילד קורא לי, ומראה לי סרטון טיקטוק שבו איזה יוטיובר – שנראה כאילו אף אחד לא סיפר לו שהסגר הראשון הסתיים ואפשר כבר ללכת להסתפר אצל ספר – מחקה את אמא שלו צועקת עליו בקולו של בובספוג. "כן, מצחיק", אני לא צוחק.
שעה אחר כך, הילד שוב קורא לי. "לא, אתה חייב לראות", הוא נותן את ההקדמה הרגילה, ומראה לי סרטון שבו שני יוטיוברים – המכסים יחד את רוב סוגי הבעיות הדרמטולוגיות הידועות – מריצים צחוקים וירידות על "מיקמק".
"מיקמק" הוא משחק מחשב לקטנים, שהילד שלי לקח במלוא הרצינות כשהיה בן שבע. אבל עכשיו הוא בן 11, וזה נראה לו זמן טוב לגחך ולבוז ל"מיקמק" וגם ל"בובספוג"; כי זה הזמן שבו הוא אורז את עצמו לקראת הפרידה הסופית מילדותו. הוא תיכף עוזב שם.
אני רואה את זה מגיע; זמני ההתבודדות שלו – כמו מצבי הרוח – הולכים ומתארכים. הוא עדיין מתמסר בקלות לחיבוקים, אבל כבר לא לאורך זמן. הוא מתעקש לצפות באדיקות בעונה הגרועה ביותר בתולדות "הישרדות" והוא בז לכל מה שהביא אותו עד הלום: צעצועים ישנים ותמימים, כלי פלסטיק מצוירים, ספרים של "קפטן תחתונים", סניקרס לא ממותגות, שירים של הביטלס, מיקמק, בובספוג; קטן עליו, כל זה.
הוא בגיל הביניים המדהים הזה בחייו של כל גבר, שבו הוא בדיוק בין קץ הילדות לתחילת ההתבגרות. כבר לא לחלוטין ילד, עדיין לא מתבגר. זה נמשך דקה – איפשהו בין גיל 10 ל-13 – וזו הדקה היפה מכולן; הדקה שבה בנים יכולים להתעסק במה שחשוב באמת בחיים: הרפתקאות, טיולים, חברים, רכיבות אופניים, משחקי מחשב, פיצוח תעלומות מכל הסוגים, ריצות עם הכלב, הזמנות פיצה,  והכרה הולכת וגוברת ביכולותיהם. זו בדיוק הדקה הזו שבה מתמקדים סרטים כמו "אני והחבר'ה" וסדרות כמו "סטריינג'ר ת'ינגס"; הדקה שבה ילדים הופכים לילדים גדולים מבלי שישחררו עדיין את ילדותם. הדקה שבה הם יכולים ללכוד גחליליות בצנצנת או להציל חייזר שרוצה רק לטלפן הביתה.
במקצועית קוראים לזה "ילדות תיכונה", שזו ילדות, אבל כזו שמתחילה להרגיש קצת כמו תיכון. וזה הזמן היחיד בחייו שבו הילד שלי יהיה מסוגל לרחף בין שני העולמות; עם רגל אחת בעולם המבוגרים – שומע חדשות, מתנייד בשכונה, הולך לישון אצל חברים – ורגל שנייה בעולם הילדות, ההורים, סבא וסבתא, פחדים, מותר עדיין לבכות, וחיבוק ונשיקה לפני השינה.
המפלצת הגדולה עדיין לא בקעה בתוכו. המין עדיין לא הגיע והציף הכל. הבנות הן עדיין ילדים כמותו וכמו החברים שלו, רק פחות מעניינות. והמוח שלו צלול וחד יותר מכפי שיהיה אי-פעם בעתיד, מרגע ששליש ממנו – לפחות שליש – ייתפס על ידי כל העסק הזה עם מין. מרגע שהכל יתערפל, יסתבך, יתחצ'קן.
וכשזה יקרה, הוא ינטוש את ילדותו ויתבגר במהירות. ואין שום דרך בעולם שאני אוכל לעצור את זה. הכל ישתנה: הוא יהפוך קצר-רוח, מסוגר וזועף; קולו יתחלף במשהו נוהם יותר; הוא יאבד פרופורציות בכל דרך גופנית ורגשית אפשרית; הוא יגחך הרבה; הוא יגלה שהוא לא באמת גר בתל אביב, רק ליד, וישנא אותי על זה; והכי גרוע: יהיה שם פורנו. תהיה דלת סגורה. יהיו זמנים ארוכים מדי בחדר ובמקלחת.
הילד שלי יהיה מתבגר. זה בלתי נמנע, ואין לי שום עניין לראות את זה קורה. אני אוהב אותו כילד. אני אוהב את התבונה הילדית שלו, את האופן שבו הוא עדיין מזכיר קצת את התינוק שהיה, את נאמנותו המוחלטת לבית ולנו, את ההזדקקות שלו לעזרתי, את העובדה שאני מסוגל עדיין לעזור לו.
עוד רגע זה ייגמר. הילדות שלו תיגמר – קודם לו, אבל בעיקר לי – והוא ישאיר אותי חשוך ילדים. כלומר, יש לי עדיין את הילדה – אבל היא תתבגר הרבה קודם, למעשה היא התחילה כבר בגיל שבע.
ואני לא רוצה את זה. אני רוצה את הילד כילד. בשביל זה הבאתי אותו; בשביל שיהיה לי ילד. אין לי מה לעשות עם מתבגר, בטח שלא עם עוד מבוגר בבית. כלומר, למה ילדים גדולים בכלל שווים את הטירחה? אני שומע חברים אומרים דברים כמו "מה, הם כבר גדולים, הם שומרים על עצמם, אנחנו יכולים לצאת ולחזור מתי שאנחנו רוצים", או: "הם צריכים אותי עכשיו רק בשביל כסף והסעות" – ורבאק, מי בכלל רוצה ילדים כאלה? לא הבאתי ילדים בשביל שיהיו גדולים! אם הם גדולים, למה שלא יתחילו לחפש לעצמם דירה?
אוקיי, אולי אני מגזים – למרות שאתם יודעים מה קורה אם לא נזהרים, בסוף זה נגמר עם ילד בן 29 שתופס לך חדר בבית, לא עובד ורק מצייץ כל היום ומשגע את אשתך בכוונה – ועדיין, ילדים גדולים מאיימים עליי, כי הם עומדים להחזיר אותי למי שהייתי; סתם מבוגר סטנדרטי וחסר תועלת. מישהו שהיה פעם אבא, ועכשיו הוא – רשמית – עדיין אבא, אבל מעשית חזר להיות הגבר שאף ילד לא נושא אליו עיניים, מחכה שיראה אותו, שיעזור לו, שישתולל איתו, שידריך אותו.
ואני אהיה שוב בעיקר עם עצמי, רק זקן יותר ואיטי יותר, בזמן שהילד הגדול שלי יתנתק, יגביר מהירות, ישכלל יכולות, יהפוך לכל מה שהוא יכול להיות. אני יודע, ככה זה אמור לקרות. ככה העסק מתוכנן. אבל לעזאזל, כל מה שאני רוצה כרגע זה לקחת אותו ואותי לטיול קטן בארץ לעולם-לא, המקום שבו הוא לא יצטרך לגדול ולהתבגר לעולם. הוראות ההגעה, כזכור, פשוטות: "הכוכב השני מימין, וישר עד הבוקר", אל "מקום שבו חלומות נולדים והעולם לעולם לא מתכנן".
ממש חבל שאין עכשיו טיסות.

(פורסם ביולי 2020)

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s