רחרחתי את האוויר בחשדנות, השפלתי מבט, גירדתי לעצמי קצת את האוזן וייבבתי חרישית כשהגענו לפתח תקווה לאמץ את הכלבה.
לא רציתי כלבה. גם לא כלב. לא רציתי להיכנע לתכתיבים – והנה בכל זאת אני כאן, נכנע בלי להיות מוכן. נוסע עם הילדים והאישה, מצונף במושבי,  שמוט אוזניים, בדרך למקלט לחיות בחלק הפחות אופנתי של פתח תקווה.
אולי שפשוט ינטשו אותי שם במקלט וזהו? אני כבר אחכה למשפחה מאמצת שמוכנה לקחת גבר בגיל העמידה במקום כלב. עדיף להם; גבר כזה מגיע די מסורס, ממלא פקודות, מוציא את עצמו לטיולים וגם משיר על הספה הרבה פחות שערות.
למה הסכמתי לאמץ כלב? למה נכנעתי? למה אין בי יותר שום עמוד שדרה או שריד מאישיותי הישנה,  האינדיבידואליסטית, העומדת על שלה והלא-סובלת כלבים? איך הפכתי לגורם הכי פחות משמעותי בקבלת החלטות אצלי בבית, האחרון שנספר אחרי רצונותיהם של הילדים, האישה והאוגרת?
ולא רציתי כלב. הסברתי להם מיליון פעמים שאין לי עניין להכניס לחיינו חיה שנובחת, מתרוצצת, צריכה שיוציאו אותה לטובת יציאות ומסתכלת עליך בזמן שאתה אוכל במבט שאומר "שתיחנק עם זה. לחלופין יכול להביא לי ביס". לא; זה הבית שלי, אלה החיים שלי, הרצונות שלי, וזכותי, אה, לעשות איתם מה שהילדים אומרים לי לעשות.
ככה שאנחנו בדרך לאמץ כלב. כלבה, בעצם. הילדים התחננו, אני אמרתי בהתחלה על גופתי, ואז שבשום אופן, ואז פשוט התקפלתי ויצאתי, כרגיל, הבני גנץ של הבית.
האישה שמנהלת את המקלט לכלבים מוכים, או נטושים, או מותשים, היא מהטיפוסים האלה שמחזיקים בדירה קטנה 15 כלבים שאף אחד לא רצה. אתם עשויים לראות באנשים האלה גיבורים, אבל בואו נראה בהם את מה שהם: מחופפים.
היא אומרת לנו לחכות לה מתחת לבניין. כעבור שלוש דקות ואלפיים נביחות מהחלון – ייתכן שראיתי גם שכנה או שתיים קופצות באגביות אל מותן – היא מגיעה, מוליכה ברצועה כלבה קטנה, לבנה עם כתמים חומים. הכלבה נראית כמו הכלאה בין ג'ק ראסל, ג'ק המרטש ורוב הלכלוך שמתגורר בשוטף בגוש דן.
אני מעיף בכלבה מבט בודד ואומר לילדים: "ראיתם? יופי. תגידו תודה לאישה הנחמדה, ועכשיו בואו נמשיך ונראה עוד כלבים לפני שאנחנו מחליטים".
עשר דקות אחר כך, הכלבה אצלי במכונית.
12 דקות אחר כך, היא אצלי בין הידיים, מצונפת, רועדת מפחד ומייבבת. היא משירה עליי שערות בכמות שאפשר להרכיב מהן כלב קטן נוסף, אבל אני מרחם על היצור האומלל והנרעד; האישה מהמקלט סיפרה שמצאו אותה נטושה בלול תרנגולות לוהט בעוספיה – יש מצב, אמרתי לעצמי, שהיא בכלל תופסת את עצמה כתרנגולת, אולי עוד ייצאו לנו ממנה ביצים – זמן קצר אחרי המלטה. שניים מהגורים שלה מתו בלול המחניק ההוא, אחד שרד.
הלב נשבר. עליי, שאני צריך לאמץ עכשיו את הדבר הזה.
הבאנו אותה הביתה, ומשך שלושה ימים היא לא נבחה מילה. כבר שמחתי; זכינו בכלבה פוסט-טראומטית שתקנית שבטח תקבל מתישהו אחוזי נכות ותו לרכב. ביום הרביעי הכלבה סיימה הטענה והתחילה לנבוח על חתולים, קרעה לגזרים את סל הכביסה, עשתה פיפי על השטיח ואני כמעט מוכן להישבע שכשנכנסתי הביתה היא עברה לידי ולחשה: "עיוני, שים לנו קפה על הגזיה ותבעיר את הסאג', אני קרועה מרעב".
שבוע לתוך האימוץ (עוד 14-15 שנה למנאייק, אני מנחם את עצמי) ומולי – זה השם שהילדה בחרה לכלבה, על שם מולי רינגולד, השחקנית שלילדה אין מושג לגבי קיומה – כבר מבצעת את רוב הסטנדרטיים הכלביים: היא מקבלת אותנו בדלת בהתלהבות וזינוקים שאני לא הייתי מבצע גם אם אראלה מהפיס הייתה עומדת על המפתן עם מזוודת המזומנים; היא מעירה את הילדים בבוקר בכשכושי זנב; היא עושה צרכים בחוץ ואז עושה את עצמה מכסה אותם; והיא משקיפה עלינו מהחלון במבט עצוב כשאנחנו יוצאים מהבית. בקיצור, זה כלב. כולל כל הפיצ'רים.
מתברר שזו חיה חכמה ואינטראקטיבית, ובמקרה שלה גם טובת מזג. היא אוהבת ללא תנאי (בתנאי שאתם ברשימות שלה), מוכנה להתלהב מעצם נוכחותי גם כשמדובר, בפעם המיליון, בי, ויש בה משהו חם ואנושי – בעיקר כשהיא מתעקשת שהאוכל שלנו טעים יותר משלה (צודקת), כשהיא זקוקה לליטוף, כשהיא מתרגשת מיציאה של עשר דקות לגינה כאילו מדובר במסע לרוקיז הקנדיים. להערכתי היא גם מודאגת מהמצב ומראש ממשלה מכהן תחת שלושה כתבי אישום – ראיתי אותה אתמול בוהה בחדשות ומנסה להעלות פוסט לפייסדוג.
היא חיה נגישה ואינטליגנטית יותר מחתול – ואני אומר את זה כאוהב חתולים בכיר – והיא מחלצת ממך רגשות רכים. "נו, היה ברור שתתאהב בה", אנשים אומרים לי, אבל אני לא מאוהב בה; אני מחבב אותה. ואיכפת לי ממנה. ואני רוצה ממנה ילדים.
סתם.
באמת שאני יכול להחזיר אותה בכל זמן – לפתח תקווה או לעוספיה – אבל בהדרגה אני מגלה שהיא תוספת לא רעה לחיים. אלה זמנים קשים במערב וזמנים מדכאים בישראל, ויש בכלבה איזו נחמה קטנה. איזו נקודת אחיזה פשוטה. היא פשוט שם, מחכה לך, מוכנה ושמחה להיות ידידתך הטובה בכל זמן.
ואלה זמנים ביתיים, והיא נותנת לבית עוגן נוסף מלבד שלושת העוגנים הנצחיים – אוכל,  מיטה ואקסבוקס. והיא בעדי.
כן, כלבים הם עדיין החיה המתלהבת מדי הזאת שהיא לא חתול. הם אוהבים אותנו יותר מאשר את עצמם – טעות גדולה אבל מקסימה מצידם. ובמלאת שלושה שבועות להחזקה הראשונה שלי בכלב אי-פעם, אני מתחיל להבין; לפעמים דווקא מחוץ לאזור הנוחות, במקום שאליו אתה נגרר כנגד רצונך, מחכים נוחות גדולה יותר או תנאים של חיבה. לפעמים אפילו בפתח תקווה.

(פורסם ביולי 2020)