היי דרומה לבריכה

טור אילת"חמודים, אז מה היה לכם הכי כיף באילת?", אהובתי שוב עושה את הטעות ושואלת כבר בקילומטר השני בדרך חזרה לת"א. אלוהים, אני מקווה שאני לא נכלל בחמודים, כי הכי כיף באילת היה לי הרגע הזה ממש, שבו אנחנו כבר קילומטר וחצי – במזגן, באוטו – בדרך חזרה הביתה.
"בבריכה!" הילדה פוסקת, והילד חושב על זה לרגע, ואז מציע אלטרנטיבה: "לדעתי הכי כיף היה בבריכה".
"ומה עם הצלילה עם הדולפינים?" האישה מתעקשת, כי בכל זאת לא שילמנו 320 שקל על הצלילה שלו עם דולפינים (ועוד 150 על סרטון למזכרת) רק כדי שהוא אפילו לא יזכיר את זה בדרך הביתה.
"אה, גם זה", הילד בא לקראתנו.
הבריכה המדוברת הייתה צמודה לווילה ששכרנו באילת עם חברים. הווילה נבנתה מתישהו בתחילת שנות השמונים, ולהערכתי לא החליפו בה אפילו נורה מאז – הבעלים והעיריה בטח רואים בה חורבה לשימור מחמיר, ומצבה זהה לפיכך למצבם של רוב כוכבי שנות השמונים: מחזיקה בקושי, חיה מזכרונות ותמלוגים, מופיעה במקומות קטנים כמו אילת.
הילדים, כמובן, השתגעו על הווילה. בעיקר על הבריכה. הם קפצו לתוכה שתי דקות אחרי שנכנסנו בדלת, ולא באמת יצאו אף פעם. ייתכן שהם שם עד היום, לא בדקתי.
ובכל זאת – הווילה הייתה באילת. אילת! ההרפתקאה הכבירה הזו של ילדותנו. הזכרונות העוצמתיים של נסיעה אינסופית דרומה-דרומה; של שנירקול מעל יופי תת-מיימי שאין כמעט דרך להאמין שמתקיים במציאות; תחושת החול הזיפזיפי הלוהט בדרך למים הצלולים והקרירים; קרקעית הים זרועת הקיפודים; הנוף המדברי הצחיח והמוזר מסביב; המרכז המסחרי הישן – תמנון מסנוור באורות מנצנצים של עשרות פיצריות, גלידריות (אמריקאיות!) ואפשרויות אינסופיות שההורים בטוח ישלמו עליהן.
הפה שלך, כילד, נפער שוב ושוב, רק כדי לבלוע מים מלוחים והתפרצויות שמחה בלתי נשלטות. אילת הייתה ארץ פלאות.
לא חזרתי אליה מעולם. כבוגר דחוף לך יותר להגיע לתאילנד, וכבוגר עם ילדים, ובכן, בכל פעם שהאפשרות עלתה, אהובתי ואני הסתכלנו זה על זה, ומישהו אמר: "לא, אנחנו לא הולכים להצטופף שם עם כל ה… אנשים שמצטופפים שם".
שזה, כמובן, לא מה שאמרנו. אתם יודעים מה אמרנו. מתנצל.
אבל אז באה הקורונה, ורק אילת, בכל העולם, נשארה פתוחה, ואני אמרתי לעצמי שאם רק ניסע לשם בקטע טיפה אירוני של "פחחח, אילת", בטח יהיו צחוקים. ובאמת יכלו להיות, אלמלא אילת קיבלה את פנינו בלהביור ושרפה לנו אותם.
לעזאזל, אילת רותחת! די ברור שמצב החום בה החמיר מאוד עם השנים, או שאני החמרתי איתן, אבל השורה התחתונה היא שאילת לא חמה במיוחד כשאתה ילד, וחמה למות כשאתה מבוגר. אפילו כשאתה בחדר הממוזגן זה מרגיש כאילו איזה ענק זועם נושף על החלון מבחוץ אדי חום בלתי נסבלים. וכל יציאה החוצה, לתופת האקלימית, מבהירה מייד שאין. דרך. לזוז. אבל אתם באילת, ומוכרחים.
אז נסענו לריף הדולפינים – המקום עם הכי מעט חנייה באילת והכי הרבה, אני מניח, דולפינים – וצללנו איתם. היה קסם של יום, והחוף יפהפה, למרות שכמו תמיד בצלילות, הרגשתי שאני לא באמת שייך לשם, ושזה טבעי בדיוק כאילו אני אשב לי בישיבה במערכת ופתאום הדלת תיפתח ודולפין ענק ידחוף ראש פנימה.
המשכנו לשמורת חוף האלמוגים, והיו שם כמה שוניות מצומצמות וכמה דגים ייצוגיים – כולל נמו והמשפחה בהרכב חלקי – אבל הילדים שלי לא היו. כלומר, הם באו, אבל המים העמוקים הפחידו אותם והם סירבו להיכנס, ואז אני הפחדתי אותם שאם הם לא נכנסים אין טיילת בערב, והילדים נכנעו ואמרו: טוב, אז בלי טיילת בערב.
אבל בערב רציתי בעצמי לראות את הטיילת אז נסענו. היא הייתה עגומה, שליש ריקה, שני-שליש סגורה, הילדה עשתה צמות אצל האתיופיות, הילד דרש קעקוע חינה ואני סירבתי כי אנחנו לא מהעדה, ובסוף קנינו מים וראינו את מופע הרחוב המושקע "חמישה מג"בניקים עוצרים שני צעירים בלי חולצה שכרגע סיימו ללכת מכות". היה לא רע, מחכים לגירסת המיוזיקל.

וכל הזמן הזה לא הייתי לבד. ולא הייתי הילד הנרעש עם תחושת הפליאה וההיקסמות האינסופית. ורציתי שלפחות הילדים שלי יהיו לרגע הילד ההוא, אבל נדמה שהבריכה סיפקה את כל צרכיהם, ומתישהו פשוט ויתרתי להם. הם כבר לא יוקסמו כאן. אולי הם כבר לא יוקסמו בשום מקום שאינו מפוקסל ובנייד.
ובאחד הבקרים, בשבע, ברחתי. עם שני אבות נוספים. אחד מאיתנו קיבל טיפ על נקודת שנירקול שמוכרחים להגיע אליה תיכף על הבוקר, איך שהדגים מתעוררים, ואנחנו נסעו, ירדנו למים, וכמעט הכל חזר והתממש פתאום: השוניות הנושמות העצומות, הדגים הקרקסיים, משהו שהתחיל להתקרב לפראות הישנה שזכרנו. משהו שלעולם לא יהיה בדיוק הפראות ההיא – אולי כי חלקים גדולים מהשונית האילתית נהרסו מאז, ואולי כי גם אנחנו לא לגמרי השתמרנו, אבל בדרך חזרה, במכונית, הרמנו טלפון להוא שהמליץ לנו ועבדנו עליו שמצאנו את המקום ושימות, כי אין פה כלום מול מלון ספורט.
"לא ספורט! לא אמרתי לכם לצלול מול מלון ספורט!!" הבנאדם נטרף מעבר לקו באופן מענג מאוד, ולרגע היינו שוב שלושה תיכוניסטים באילת שעובדים על מישהו בטלפון, ולרגע נדמה היה שהקסם הישן חזר; עובדה שאפילו בבית הקפה שבו עצרנו בדרך השמיעו את "קפטן ג'ק" והמצב היה, לרגע קצר, חצב.
אבל בסוף יצאנו מאילת עם חשבון מנופח מאוד – לעזאזל, אילת, מתי כבר תרדי לתעריפי מנהטן? – ועצרנו בדרך באאוטלט של אדידס רק כדי לחסוך קצת כסף באמצעות הוצאתו. העיר הזאת אבודה, חשבתי, אבל היא מולידה את עצמה בכל פעם מחדש. לפחות הילדים ממש נהנו. מהבריכה.
מעניין כמה יעלה לי פשוט לחפור אחת בחצר מתחת לבית.

(פורסם ביולי 2020)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s