שוהים חוקיים

טור שוהים חוקייםבשבת שעברה לא יכולתי יותר. "יאללה, בואו, יוצאים לטיול", אמרתי לילדים, שבשלב זה היו מותכים למסכים שלהם כמו גבינה צהובה לטוסט, ולכן ענו לי בדרך היחידה שיכלו: התעלמות.
דווקא הרגשתי שאנחנו מתקדמים – זה היה יותר ממה שקיבלתי מהם עד עכשיו – וכשאהובתי אמרה: "השתגעת? איזה טיול?" הרגעתי אותה: "טיול באוטו. אנחנו לא נצא מהאוטו. רק ניסע לנו קצת, אולי לכיוון ירושלים, אומרים שהכביש לרמת-רזיאל ממש יפה. אולי נצרף אלינו את האפשטיינים?"
אהובתי הסתכלה אליי כאילו הצעתי לצרף אלינו למיטה – שבה אנחנו ישנים – סנדוויץ' פסטרמה ושתי לוטרות, ואז אמרה: "נו, תסמס להם, זה רק יצחיק אותם".
סימסתי להם: "יוצאים לטיול מכונית לכיוון ירושלים. רוצים להצטרף?", וקיבלתי מענה מיידי: "אתם מתכוונים להיות באוטו עם הילדים שעתיים?", שעליו עניתי: "כן. אני אוהב את הילדים שלי", שעל זה הם ענו: "תגיד לנו את המשפט הזה כשתחזרו".
נסענו. בדרך הילדים רבו, ייאמר לזכותם, על מגוון נושאים. אתם באמת יודעים שהצליח לכם איתם כשהם מסוגלים לריב על כל דבר – ממוזיקה ("עכשיו שיר שלי!"), דרך גיאוגרפיה ("מקום מגעיל!") ועד פוליטיקה ארצית ("למה בבחירות נתתם לו לראות איתכם טלוויזיה בלילה?") – ולא לוותר אחד לשני אף פעם.
חזרנו הביתה כלעומת שבאנו – אולי קצת שותקים יותר – והתפזרנו איש-איש למסכו. לפנינו עמד שבוע מהסוג שמילא כל פרק של "סופר נני" אי פעם.
כן, אני חי את החלום עכשיו; קם כל בוקר, מתקלח, מתלבש לעבודה ונשאר בבית עם הילדים. עקרונית זה משהו שאתה תמיד, איפשהו, מפנטז עליו קצת: מה אם אני אעזוב הכל ופשוט אתמסר לגידול הילדים? ובכן, אנשים, יש לי תשובה בשבילכם: מה אם לא? מה אם ממש לא? לחלוטין לא?
פעם כשראיינתי את גורו הילדים עינת נתן היא סיפרה לי איך למרות קריירתה המשגשגת היא מקפידה לעבוד כל יום עד אחת בצהריים, ומאותו רגע היא בבית עם הילדים. "מה את עושה איתם כל הזמן הזה?" שאלתי, והיא ענתה: "שום דבר מיוחד. אנחנו פשוט שוהים יחד".
שוהים חוקיים, הא? אני זוכר שהרעיון הקסים אותי – פשוט לשהות, לא צריך הרבה יותר מזה – והשבוע האחרון הביא איתו את ההזדמנות לנסות את זה בעצמי רק כדי לחזור עם מסקנה: אל תנסו את זה לבד בבית. בטח שלא ביחד בבית.
דווקא התחלתי את השבוע הזה אופטימי. נו, אמרתי לעצמי, הנה ההזדמנות המיוחלת לגלות מחדש את קסמי המשפחתיות, לתת לילדים את הזמן שתמיד הפקעתי לעצמי, לשחק משחקי קופסה, להכין יחד כדורי שוקולד ולהבין שהקורונה היא בדיוק מה שהרופא רשם לנו כמשפחה לא מתפקדת.
הילדים כאילו שמעו את מחשבותיי היפות, ומדי בוקר הם מתעוררים נרגנים ומשועממים, תובעים ארוחת בוקר של שלוש מנות וקינוחים, ורבים איתנו כשאנחנו מכריחים אותם לשבת קצת על לימודים. הם  יושבים קצת פחות מקצת, ואז מעבירים זמן מול סדרות המופת "משפחת אליהו", "משפחת ספיר", "אבא מטפלת" ו"טיק טוק – אלפיים הסרטונים שעלו מהבוקר".
בזמן הזה אהובתי ואני עובדים בלנסות להוכיח שאנחנו חיוניים לעבודה. בצהריים כולנו אוכלים יחד ומדברים על תרבות וטכנולוגיה ("אבא, למה האינטרנט כל הזמן נתקע?" "זה בגלל העומסים החריגים, בני"). אחר כך אני עוזר לילד לצלם את עצמו קופץ מהספה באופן שייראה בפרספקטיבה כאילו הוא צונח לתוך ספל קפה והוא מעלה את זה לטיק-טוק (ארבע צפיות!); ואז אני מכריח את הילדה, תחת מחאתה הצרחנית ("לא יהיה לי כיף!") לעמוד חצי שעה מול המחשב לשיעור בלט ב"זום"; ואז אני לוקח את שניהם למרכז המסחרי כדי לקנות להם ממתק ולהעלות קצת את סיכוייהם לשאת את הקורונה הביתה במו גופם.
הבית הוא, בשלב זה, קן קוקייה אפידמי. סימני התפוררות ואובדן שליטה אורבים בכל פינה: מיטות לא מוצעות, כלים מלוכלכים, ערימות בגדים בתכיפות של בולענים סביב ים מלח, וצעצועים בתצורה כללית של סניף הפיראט האדום רגע לאחר פעילות וולקנית.
פעמיים ביום – בבוקר ובערב – אני לא יכול עם זה יותר ועובר לעבוד כחדרנית. חייב להחזיר לבית הזה צורה רק כדי שיהיה לו מה להמשיך לאבד. שלוש פעמים ביום אני פורק ומעמיס את מדיח הכלים – מכשיר פלאי שחסר לו רק דבר אחד: גודל של חדר.
הדירה עצמה סוגרת עליי. אין לאן לברוח מלבד לשתי ערי המקלט הנצחיות – המקלחת והשירותים – ואני מוצא את עצמי לוקח מקלחות ארוכות יותר ויותר רק כדי לחוש לכמה דקות את החופש, המרחב ואינסוף האפשרויות שבמקלחון.
אני בטח עושה משהו לא נכון. אני בטח צריך להפוך את השהייה הכפויה הזאת בבית לבוננזה משפחתית. להתקרבות. לקביעת סוג חדש, איכותי יותר, של משפחתיות וזמן משותף. אבל אני לא יודע איך לעשות את זה. נדמה לי שרובנו לא יודעים. כי בואו נודה; המגיפה הזאת לגמרי מוכיחה ששני-שליש מהעולם אכן מסוגל כיום לעבוד מהבית, אבל לא ממש רוצה. יש סיבה שבגללה אנחנו מתעקשים להקים בנייני משרדים במרחק נסיעה פקוקה, להתכנס בהם לישיבות ארוכות מדי, לבזבז זמן בפינות קפה ועישון ולהרגיש אשמים על שאנחנו לא בבית עם הילדים; כדי לא להיות בבית עם הילדים. כדי שנוכל לצאת מהבית בבוקר ולחזור לפנות ערב.
אנחנו צריכים מינונים – וזה בדיוק מה שהסגר העולמי החדש מונע מאיתנו. כי עכשיו זה רק בית. המסגרות הישנות קורסות, ואיתן תחושת הסדר והשליטה. הכל מתערבב.
אנחנו עשויים לצאת מזה הורים טובים יותר שלמדו להעריך כמו שצריך את הבית; אבל כנראה שנצא מזה הורים טובים מספיק, שלמדו להעריך כמו שצריך את העבודה מחוץ לבית. רק בואו נצא מזה כבר.

(פורסם במרץ 2020)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s