פיגוע אוכל

טור פיגוע אוכל"זאת מסעדה שקיבלתי עליה המלצה מאסף גרניט!", האישה הכריזה, ואני עניתי: "טוב, אז לאיזה מסעדה אחרת נלך?" אבל היא התעקשה שאסף גרניט מבין בדברים כאלה – אוכל, הכוונה – ושמכיוון שאנחנו כבר עושים, לראשונה מאז אי פעם, סוף שבוע זוגי בלונדון בלי הילדים (המטרה: להבין אם נשאר לנו על מה לדבר), אולי כדאי ללכת גם למסעדה טובה. או לחלופין למסעדה שאסף גרניט המליץ עליה.
בסוף הלכנו. ברור. למסעדה קוראים Story, למקרה שאתם בלונדון ורוצים המלצה טובה לאן לא. ומייד כשהגענו בישרה לנו המארחת שמדובר באירוע מתגלגל של שלוש שעות, שמונה מנות, ללא תפריט ידוע מראש אבל במחיר ידוע מראש שאתם לא רוצים לדעת. הייתי ממש רעב, ודי התחשק לי המבורגר.
"אז נוותר הפעם", אמרתי למארחת, והיא רק חייכה בחום ואמרה: "אין בעיה, אבל לצערי, מכיוון שלא הודעתם על ביטול לפחות 48 שעות מראש, אנחנו ניאלץ לחייב אתכם ב-75 ליש"ט לכל אחד דרך כרטיס האשראי שהשארת לנו כשהזמנת מקום".
מייד התיישבנו במקומנו ליד השולחן ואמרנו: "היידה, תתחילי להזרים סלטים" (באנגלית זה נשמע בריטי יותר).
מה שקרה אחר כך היה כל מה שאתם יכולים לדמיין שקורה במסעדות שיש להן כוכב מישלן (לפי הדירוג הקלאסי: כוכב אחד – להיזהר מהמקום. שני כוכבים – להימנע כליל. שלושה כוכבים – פשוט תוציאו את הסכום הזה על דיור באזור המרכז).
הארוחה נפתחה בכמה משעשעי-חיך זערוריים שכל אחד מהם הוגש לשולחן תוך שהמלצר מלחשש את רשימת 34 מרכיביו המיקרוסקופיים ואנחנו בולעים אותו בביס אחד ומנסים להבין מה לעזאזל. אחר כך התחילו להגיע המנות המרכזיות עצמן – גם הן נראו כמו דגם מוקטן של משהו לא-גדול והתבררו כשילוב טעמים כה מסחרר עד שבשלב מסוים אמרתי לאהובתי: "שמת לב ששני מסוקים חגים מעלינו כבר עשר דקות?"
אהובתי הסתכלה החוצה והבינה שלא מדובר בשום מטאפורה: מדובר בשני מסוקים, וגם בלא מעט עוברים ושבים שעושים את המעבר והשיבה שלהם בהליכה ממש מהירה או אפילו בריצה, ניידות משטרה שחוסמות כבישים, ובאופן כללי תחושה של – אם לצטט משהו שאמר לי מוריסיי באחת ההזדמנויות – פאניקה ברחובות לונדון.
"נראה לך שמשהו קרה?" אהובתי שאלה, ואני, באינסטינקט חייתי של בוגר יחידה קרבית, עשיתי בדיוק את מה שלמדתי לעשות בנסיבות כאלה: פתחתי ynet.
התברר שעל גשר לונדון – כמה מטרים מאיתנו – מתחולל ברגעים אלה פיגוע, אבל אין שום סיבה שניתן לזה להפריע לנו להנות מהאוכל והיין. הסתכלתי סביבי וראיתי שבכל השולחנות האחרים האנשים עושים בדיוק את זה – ממשיכים לאכול בנחת – והבנתי משהו חשוב על החיים: שאדם רעב יכול לאכול גם תוך כדי פיגוע.
ואדם שאוכל במסעדת מישלן הוא אדם רעב, בעיקר בסוף הארוחה.
כשיצאנו משם כעבור פרק זמן גיאולוגי הרגשתי כמו אידיוט מושלם; קודם כל כי אכלתי ארוחת יוקרה מפונפנת כשמסביבי מתחולל פיגוע (לרוב באירועי טרור יש לי תפקיד קריטי בהרבה: לפרשן אותם לילדים); ושנית, כי גם אחרי שמונה מנות שרובן נראה כמו משהו רכיכתי מוקצף שנפלט מתוך צדפה שהוקל לה – עדיין ממש רציתי המבורגר. כן, אכלנו המון דברים שנועדו להדגיש את הטעם השישי (זה הטעם שאחרי אומאמי; הטעם המכונה במטבח הפרוגרסיבי "וואטאבר"), וכן, זה היה, ללא ספק, מטבח-עילי, עכשווי, מאתגר, שומט-בלוטות ומעיף-סכך (אחת מהמנות היותר בולטות לטעמי הייתה קונסומה-סכך). אבל לא יעזור, שום דבר לא נראה טעים או מספק יותר מבשר בלחמניה.
אני לא מנסה לצאת פה עממי; אני בעיקר מנסה לצאת מהמסעדה לפני תחילת השעה הרביעית לארוחה ולהתוודות שנמאס לי.
כי אחרי אלוהים-יודע-כמה שנים שבהן התמחיתי בלהבין באוכל, לשכלל את אנינותי, להכיר את מטבחי העולם ולאכול אצל שפים שרובושון עצמו טיגן את חביתתו הראשונה על ברכיהם, משהו בי חזר בשאלה.
והשאלה היא בשביל מה.
כלומר למה, לעזאזל, אני לא יכול פשוט לאכול דברים ממש טעימים שלא אוידו, רופרפו, מולקולו, נשלקו בוואקום או נפרסו דק כל כך עד שעברו למצב צבירה גזי? למה אני חייב להמשיך לחפש טעמים חדשים שירחיבו לי את הפאלטה? מה רע בפאלטה צרה וחמודה?
כי בזבזתי על זה שנים. ישבתי בהיכלי מישלן מפוחלצים, חנוט במיטב מחלצתי היקרה וטועם מנות שאם להאמין לתפריט הוכנו לא ממתכון אלא משירת מלאכים וזימרת עדי מדינה.
והייתי גם בצד השני – זה של מסעדות הפאק-מישלן, המזיעות ממאמץ לעשות הכל כל כך להיפך עד שהן מגישות לך, על נייר פרגמנט מוכתם, משהו המתואר בתפריט כ"תינוקות קולורבי מטפטפים ממיצי אהבתם על אבני דרך במלחי אמבט אטלנטיים", בשעה שאנשים זרים ושפים מקועקעים רוקדים לך את הקזצ'וק על השולחן והראש.
כל זה הפך בשנים האחרונות את האוכל, באשר הוא, לסוג של דת חילונית שזנחה זה מכבר את ההבטחה הבסיסית; לגרום לך אושר קטן, מוכר ומנחם בצלחת. מה שכל מסעדה איטלקית פשוטה של תחילת הדרך – "קפריצ'וזה" או "ביג מאמא" של תל אביב הקטנה בתחילת שנות התשעים, נאמר – ידעה לעשות. האוכל עצמו כמו הפך לתכלית קיומית נעלה יותר. טיולי אוכל השתלטו על הטיולים בעולם; סיורים מודרכים הפכו לסדרה של תחנות טעימה; יציאות לבילוי הפכו יציאות לאכילה; ומאז שהתעניינתי לרגע ברכישת רבע דירה באזור התחנה המרכזית הישנה, מפגיזה אותי חברת הבנייה ההיא בהזמנות ל"סיור נדל"ן קולינרי בדרום תל אביב וסקירת ההשקעות הטובות באזור" – כאילו אין לי דרך לאכול אותה לפני שאכלתי אותה.
אוכל הפך לכל מה שהוא לא: למיצג כוח בומבסטי, למקדם מכירות, לסימון טריטוריה, ליעד כיבוש, לתחרות סטוריז וסלפיז, לבופה מפלצתי באירועים, לשרלטנות.
והתרבות הקולינרית המערבית יצאה משליטה ברגע שמספיק אנשים מוכנים לשלם מספיק כסף כדי לאכול ארוחת שמונה מנות תמוהות כששני מטר מהם מתרחש פיגוע.
והאמת? בסוף אני רוצה המבורגר. ופסטה קרבונרה. וקארי על אורז. וראמן. ודג בתנור. וטארט לימון. אני רוצה אוכל פשוט וברור שעושה את מה שאוכל בשירות שפים מולקולריים, או בלאדיים, או סוכני מכירות או משקיעים במסעדות-שף שכח מזמן לעשות: לנחם אותי. לחזק אותי. להזין אותי. לעשות לי טוב.
אני רוצה אוכל כמו שהולנדים רוצים אותו: במקומות רגילים, פשוטים, כמשהו חיוני לגוף. אני רוצה שאוכל יחזור להיות רגיל וטעים ולא מתיימר, וגם למקומו הטבעי בחיי; מערכת העיכול, לא האגו. אני רוצה עוגת גבינה משולשת מביסקוויטים של אמא.

(פורסם בדצמבר 2019)

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s