לא רלוונטי

טור רלוונטיותבזמן האחרון אני שם לב שהשם שלי הפסיק להיות מובן. השם הפרטי, אני מתכוון. הרענן הזה. כשאני זורק אותו לקופאי בארומה או בארקפה, הבנאדם כמעט אף פעם לא קולט. "רן?" "רען"? הוא בוהה בי במבט עיזתי. לא, אני מתעקש. ר-ע-נ-ן. לפעמים אני ממש צריך להכתיב לו את זה.
אחר כך הבנאדם מסתכל עליי במבט קצת חשדני, כאילו המצאתי את זה רק כדי לבלבל אותו. לרגע אני מבין אותו; זה באמת שם שדורש מחשבה נוספת.
אבל מעולם לא חשבתי עליו. השם שלי פשוט התקיים. אף אחד לא שם לב אליו במיוחד. סתם שם לא נפוץ מדי. העניין הוא שכיום השם הזה בסכנת הכחדה; אף אחד כבר לא נותן אותו לילדים – זה בסדר, לא מדובר באיזו מציאה גדולה בענף השמי, אבל השם הפך נדיר ואז פשוט יצא מהמחזור. ולך תספר לקופאי בן 25 שאתה רענן. בכל ששת חודשיו על הקופה הוא לא שמע דבר כזה.
לא הייתי עושה מזה עניין אלמלא התעקשתי לראות בזה סימן מבשר רעות כללי יותר בענף הרלוונטיות.
כבר די הרבה שנים שאני שומע על חוסר הרלוונטיות שממשמש ובא ומתישהו פשוט יקפוץ עלינו כמו הזיקנה, רק לפניה. עד היום לא התרשמתי מהשמועות, אבל בזמן האחרון מתחיל לקרות לי מה שאנשים בני 50 הזהירו אותי מפניו: שום דבר.
כלומר, שום דבר כבר לא קורה לי.
אף אחד כבר לא מציע הצעות שאינן מבצעי סוף עונה, אף אחד לא מעיף מבט נוסף, אף אחד לא פותח בשיחה מיוזמתו, אף אחד אפילו לא מרים טלפון סתם ככה (אמא, לא יזיק לך מדי פעם!).
מבחינת הציבור הצר – אפילו קרובים וחברים – אני יכול להיות נוכח בחדר או שלא. להיות באירוע או שלא. נחמד שאני שם, לא נורא אם פחות. ברמת תרומתי המכרעת לרשתות החברתיות – נדמה לי שבשנה האחרונה כל מי שהוא לא ביביסט/אנטי-ביביסט מקצועי הפך שם קצת פחות רלוונטי.
איפה אני בתוך כל זה?
ליאור אשכנזי, שראיינתי כשהפך בן 50, הזהיר אותי בדיוק מפני זה: חמישים, הוא אמר, הוא העשור שבו כולם הופכים לא רלוונטיים. לפעמים אחריו מגלים אותנו מחדש, כמו שקרה למושונוב, או לקניוק, או לדמאניוק. אבל תראה אותי, הוא הוסיף; כל חיי, למשל, הייתה איזו אנרגיה שיכולתי להרגיש מנשים; עניין בסיסי, מבט קטן נוסף שנשלח. ועכשיו – כלום. אני חולף מולן ואני אוויר. לא רלוונטי.
עכשיו בואו נודה באמת; הרלוונטיות של כולנו היא עניין זמני. בהייטק אתה לא רלוונטי אחרי גיל 45, בטיק-טוק אחרי גיל 19. אבל מאזור חיוג 40 ואילך, חוסר הרלוונטיות מתחיל להיות לכם רלוונטי: הילדים גדלים והופכים אתכם לפונקציה, בני הזוג כנ"ל, והעולם כבר לא שייך לצעירים – כמוכם – אלא לפעוטות.
ומעל הכל מרחף, כמובן, הצל המפחיד והמאיים מכולם: צילו של דודו טופז המנוח. האיש שלא היה מסוגל להתמודד עם אובדן הרלוונטיות. האיש שיכול היה – אם רק היה יכול – פשוט לקבל את זה כפי שנמסר לו, לחנות קצת בשוליים ואז להתניע את חייו מחדש, לברוא אותם אחרת, לכתוב, לביים, לשחק, ללמד, להוציא ספר שיחשוף הכל או לפתח את עצמו בענף האוריגמי.
אבל טופז פשוט לא ידע איך. אובדן הרלוונטיות שלו כבדרן פריים-טיים סימן, מבחינתו, את סוף דרכו מכל יתר הבחינות. הוא קרס רגשית ושפיותית. חוסר הרלוונטיות הרג אותו.
גיבורי ערוץ 2 בני זמנו – צביקה הדר ודן שילון, נניח – ידעו לזוז הצידה ולמצוא לעצמם משבצות אחרות, כי רלוונטיות יכולה לבוא ביותר מדרך אחת. אבל טופז נאחז בכוח.
אובדן רלוונטיות מובטח מתישהו לכולם (לא לך, גידי גוב). אתם יכולים לנסות להתנגד, אבל התנגדות תהיה לא רלוונטית. עדיף להתמסר, לחבק את חוסר הרלוונטיות, לתת לה להרגיש בבית, ואז פשוט לצאת מהבית וללכת למצוא רלוונטיות חדשה.
פול מקרטני אמר פעם שאם יגיע מצב שבו אף אחד כבר לא ירצה לשמוע שיר חדש שלו, הוא יישב בגינה וינגן לפרחים. הרלוונטיות שלו היא, לפני הכל, פנימית ולעצמו. נדמה לי שזה משאיר אותו רלוונטי גם החוצה.
אולי באמת הגיע הזמן שאני אתחיל לקרוא לעצמי רן.

(פורסם בפברואר 2020)

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s