"תשמעי", אני אומר לאהובתי בהתרגשות מסוימת כשאני חוזר עם הילד מהגינה, "פגשתי עכשיו בגינה את ליאת הר-לב!".
"וואללה?" היא מנסה להכיל את אדישותה בעודה מטגנת שניצלים. "מה היא עושה בשכונה?"
"לא יודע, הגיעה עם הילדים שלה לגינה, אמרה שהם שוקלים אולי לעבור לפה".
"מגניב", האישה עושה מאמץ מסוים להתנער מהסיפור המשמים שלי ומתרכזת במחבת, אבל אני לא מוותר: "היא פשוט ניגשה אליי ואמרה שכבר מזמן היא רצתה להגיד לי שהיא ממש אוהבת את הכתיבה שלי".
"וואו", האישה לא מתפעלת. "ומה אתה אמרת לה?"
"אמרתי איזה כיף לשמוע, וממש תודה. ואז, אה…" ופה אני נעצר פתאום.
"מה קרה אז?" האישה מגלה שמץ עניין.
"ואז… שאלתי אותה איך קוראים לה".
עכשיו האישה נקרעת לי מצחוק בפנים: "מה, לא זיהית אותה?"
"מה את רוצה?!" אני מתגונן, "היא לא נראתה כמו ליאת הר-לב! סתם נראתה, אני יודע, כמו אמא רגילה מהגינה".
"איך אמא רגילה מהגינה נראית?"
"לא כמו ליאת הר-לב!"
"אז שאלת איך קוראים לה", האישה מגחכת ושולפת שניצל מהשמן, "ומה היא ענתה?"
"היא הסתכלה עליי במבט קצת מוזר ואז אמרה בשקט 'ליאת". ולחצנו ידיים".
"ואז קלטת שזאת ליאת הר-לב?"
"לא. אבל איך שהיא הלכה, הילד אומר לי: 'זאת לא הייתה ההיא מארץ נהדרת?".
"ואז קלטת".
"לא. אבל בסוף הבנתי שזאת הייתה ליאת הר-לב".
וברגע שהבנתי (ואת זה כבר לא הרגשתי צורך לספר לאהובתי) התחלתי להתגרד מרוב מבוכה, אבל לא כמו שהתגרדתי ביום ההוא במלון ההוא, שבו ירדתי עם הילדים לבריכה, ומישהי קראה לעברי "רענן!". וראיתי בחורה נמוכה ומעט מדובללת עם ילדה, והיא ניגשה אליי בהתלהבות ואמרה:"מה, אתם גם פה?" ואני מייד עשיתי את מה שאני עושה תמיד כשאני לא מזהה אנשים – עושה את עצמי שכן – ואמרתי לה: "איזה יופי שגם אתם פה!".
וככה המשכנו בשיחה קולחת, עד לרגע שבו לא עמדתי בזה יותר ואמרתי לה: "רק, אה… אני טיפה לא בהכרה היום, תזכירי לי בקטנה מי את?", והיא נעצרה והסתכלה עליי כאילו הצעתי מעשה מגונה, ואז אמרה: "עדי? אני עדי!"
ואז הבנתי שייתכן, רק ייתכן, שהאישה הזאת – שדווקא מזכירה לי מישהי, לא זוכר מי – השתתפה בסדרה שהייתי שותף לכתיבתה ועריכתה, וששמה המלא הוא בכלל עדי אשכנזי.
ואז קפצתי לבריכה, עצרתי את הנשימה מתחת למים והמתנתי באדיקות למותי.
אבל מותי לא הגיע – או שהוא הגיע אבל לא זיהיתי אותו – ואני יצאתי מהמים והמשכתי בחיי בתור הבנאדם שלא מסוגל לזהות בני אדם.
לא את כולם, כמובן; יש אנשים שאני מזהה מייד – ובראשם אלה שקבעתי איתם מראש בבית קפה, ואני מגיע לפגישה ויודע שהם כבר שם כי הם סימסו לי כרגע שהם יושבים בפנים, בשולחן ליד הדלת – אבל את רוב האנשים, בשלב זה בחיי, אני לא באמת מזהה – לא מייד, וגם לא קצת אחר כך. לזכותי ייאמר שאני מזהה אותם בסוף – אחרי שנגרמה לכל הצדדים מבוכה עצומה.
העניין הוא שגם האנשים הלא מזוהים (וכמו שכבר כתבו בעניין הזה הביטלס: כל האנשים הלא-מזוהים, מאיפה הם באים?) מתחלקים לז'אנרים, והאנשים הבלתי-מזוהים ביותר הם, כמובן, האנשים המפורסמים.
תהרגו אותי, אבל אני לא מסוגל לזהות אנשים מפורסמים. מי מסוגל? האנשים האלה אף פעם לא נראים במציאות כמו שהם נראים, וזה גם נכון מה שאומרים, שהמצלמה מוסיפה לך חמישה פרצופים. חוץ מזה, רובם מוסרים מרצונם רק שם פרטי, ועכשיו לך תבין שהבחור שלוחץ לך כרגע יד ואומר: "אהלן, ליאור", הוא בעצם, בכלל, ליאור אשכנזי.
פאק! מאיפה לי לדעת? מה זה "ליאור" ולמה לא תגיד כמו בנאדם את השם האמיתי שלך – ליאור אשכנזי? מה אתה, ריטה? מפורסם על בסיס שם פרטי?
אבל עזבו אשכנזי, הוא סתם דוגמה שהמצאתי, זה לא באמת קרה – את ליאור תמיד זיהיתי בפעם האחת שנפגשנו. כי הוא סימס לי מהבית קפה שהוא יושב בפנים, בשולחן ליד הדלת.
בכל אופן, ברור שמפורסמים הם בלתי אפשריים לזיהוי, בעיקר כי אף אחד לא באמת מצפה להופעתם במציאות – למעשה לא ברור מי בכלל אישר להם להסתובב במציאות, זה רק מבלבל וגובל בהטעיית הציבור. השאלה היא למה אני לא מזהה גם אנשים שממש היו חלק מחיי. אנשים שעבדו איתי, למדו איתי, ישבו איתי, שכבו  איתי – כן, פה ושם כבר תפסתי את עצמי רואה מישהי מתקרבת לכיווני מרחוק ואמרתי לעצמי: היי, מי זאת? קצת מוכרת! ואז היא התקרבה עוד והתברר שמדובר באישה שאני נשוי לה.
הגרועים מכולם הם, כמובן, האנשים האדיבים מספיק כדי לעצור לרגע בתחילת השיחה ולוודא "אתה זוכר מי אני?" – שאלה שהתשובה האפשרית היחידה עליה היא: "ברור, מה נראה לך?", שאחריה נמשיך בשיחתנו הפמיליארית מבלי שיהיה לי מושג.
כמובן שתמיד עדיף להימנע ממבוכות ולעצור את הבנאדם כבר בתחילת השיחה ולבקש שיזכיר לך – אבל התנהגות כזאת רק עלולה לסבך אותך עם בכירי "ארץ נהדרת". לא, אם החיים לימדו אותי משהו זה שעדיף פשוט לסתום ולהמשיך בשיחה, ואז לעזוב את המקום ולשכוח מהבנאדם – כאילו היה לי אי פעם סיכוי לזכור.
העניין הוא שככל שאני משכלל את יכולת המשחק הבודדה שלי – היכולת להיראות לגמרי יודע עם מי אני מדבר – אני מבין שזה לא רק עניין של גיל. כי בינינו, זה לא חדש אצלי. מעולם לא הייתי, כנתניהו בשעתו, הראשון לזהות. גם לא השני. אבל המצב רק הולך ומחמיר, כי כולנו חיים עכשיו בעידן שבו הזיכרון האנושי הופך למצרך שרק אנשים שמתפרנסים ממנו ישירות, נניח הצ'ייסר, מחזיקים בחיים. אצל כל השאר, הזיכרון עבר מזמן למצב טיסה, וכשאנחנו כבר פונים אליו הוא לרוב מסנן משהו כמו: משרדינו סגורים כעת, נסה בגוגל, בסדר?
זו, כמובן, הסיבה שכנסים מקצועיים הפכו מצליחים כל כך; כי כולם שם מסתובבים עם תגית קטנה על החולצה או הצוואר ובה רשומים שמם ותפקידם. ואין שום סיבה שלא נתחיל להשתמש בטכניקה היפה הזאת גם בחיים עצמם. אם כולנו רק נסתובב עם השם והתפקיד בצורת תגית קטנה ובולטת לעין, לא רק שנמנע מעצמנו אינספור מבוכות, אלא שאני גם אוכל לדעת בוודאות כשליאת הר-לב תעבור בסוף לשכונה שלי; השם שלה יהיה כתוב עליה.

(פורסם בנובמבר 2019)