רוצים לתאילנד הקיץ? כי יש לי ארבעה כרטיסים למכור לכם. עכשיו במבצע. בהנחה. באמת, רק תיקחו, הם עוד טריים מהסוכנת – קניתי אותם לפני חצי שנה, כשקורונה עדיין הייתה שם של בירה שטוחה, אחרי שהחלטנו שהקיץ אנחנו עושים את זה בגדול: תאילנד עם הילדים!
די הרבה זמן שתאילנד הסתובבה לי בראש – בעיקר אחרי שחברים שלנו בועז וטליה (שמות זמניים) ארזו את שלושת הילדים וחתכו לשנה בתאילנד, כי חיים רק פעם אחת, כי ישראל הגיעה להם עד כאן, כי כמה פעמים בשנה יכול ישראלי להגיד, באותה קלפי, אמרתי לכם כבר.
אז הם שלפו את הילדים מבתי הספר ומחייהם ועפו לתאילנד. לא נתתי לזה הרבה סיכוי – הייתי משוכנע שטליה תצא שם מדעתה לפחות באותה מהירות ויעילות שבהן עשתה את זה פה, אבל לא; היא דווקא הפכה שמחה יותר. פיד הפייסבוק שלה התמלא בצילומי האצבע-בעין האלה של חופי קוקוס אקזוטיים וילדים משחקים בשקיעה, לצד דיווחים על זריחה נפשית ומשפחתית. "זה אפשרי", היא כתבה שם. "אפשר לעזוב הכל ולמצוא לעצמך חיים טובים ורגועים יותר".
נו, גברת, ומה תגידי עכשיו, הא? ומי רגוע עכשיו? ומי מסתובב לו ברחובות תל אביב האקזוטיים בסוגם, בדרכו הבטוחה לסנדוויץ' דל-קורונה בארקפה, ומי לא יוצאת מהבית האקזוטי על חוף קופנגן הוויראלי בלי מסיכה וסט תואם של חרדות?
אז בבקשה. שווה להישאר בארץ.
ופתאום גם העובדה – המדכאת להחריד עד לפני שבועיים – שלא הצלחנו לצאת השנה, אהובתי ואני, לשלושה ימים בצפון איטליה כמו שתכננו, נראית כמו רווח נקי. איזה מזל, הא? מה לנו ולאיטליה הנגועה? מי בכלל רוצה להגיע למדינה שורצת הקורונה ההיא ואז לחזור לנתב"ג על תקן מצורע ולהישלח לשבועיים בידוד שבהם נידרש לחשוב טוב-טוב על מה שעשינו?
עזבו, אין כמו בארץ.
והסיסמה הזו – שעד לפני שתי דקות עוד היינו פולטים אותה, אם בכלל, רק בקטע אירוני, בגיחוך, בביטול, בעודנו משריינים שלוש טיסות קדימה כדי להימלט מכאן כי חייבים, כי מוכרחים להתאוורר,  התהפכה עלינו פתאום; עכשיו העולם סוגר עלינו, ובאמת שאין כמו בארץ. הארץ הקטנה-מדי הזו ליותר משני חולי קורונה בו-זמנית; הארץ שאפילו למשלוח מאמזון לוקח זמן להגיע אליה – אז בטוח שלמגיפה שלמה ייקח המון זמן, אם בכלל עושים לה משלוחים לפה.
והנה אנחנו נשארים פה מרצון, בקצה הפחות אופנתי של הגלקסיה, לא רוצים לעלות למטוסים, לא מוכנים להתקרב לדיוטי-פרי, מעדיפים לנפוש במקום שהוא יותר קורונה-פרי כמו, נאמר, הבית, ולא מקנאים באף אחד שצריך עכשיו לטוס, או גרוע מזה, לטוס למזרח, או גרוע מזה: לחזור משם.
ואיכשהו אתם מגלים פתאום את היתרונות שבלהיות מדינה צדדית יחסית. ואיכשהו, אחרי שעידן הלואו-קוסט הפך את חו"ל לחובת התייצבות רבעונית וכולנו נסענו בלי הכרה, הקורונה היא אולי איזה תיקון; סוג של תגובת-נגד מטעם כדור הארץ לתיירות-היתר העולמית – מין ניסיון אחרון לומר לאנושות: חבר'ה, יש מספיק אנשים ברומא גם ככה, אין שום צורך בעוד 25 מיליון תיירים בשנה, תרדו מזה. למה, בגדרה כבר הייתם?
ובואו נודה שיש גם איזו שמחה לאיד קטנה כשאנחנו מסתכלים על כל האנשים הניידים האלה שרק נסעו ונסעו, ופה הכנס בסיאול, ושם הרילוקיישן לאירופה. נו, חבר'ה, עדיין דחוף לכם להתרוצץ בעולם ולקפץ בין מטוסים? שתהיו לנו בריאים – ואנחנו מתכוונים לזה, כי יש מצב שאתם לא. אנחנו, בזמן הזה, סתם נשארנו בבית, העברנו את האוטו טסט בדרום העיר, השתתפנו בכנס בחירות אצל הרבינוביצ'ים, ועכשיו אנחנו נחיה לנצח בזמן שאתם – אולי כדאי שתלכו להיבדק.
וכל קדחת החו"ל של השנים האחרונות עברה לנו פתאום כמו איזה דיבוק שיצא. ואנחנו רואים פתאום את היתרון שבלהישאר במקום אחד, גם אם פרובינציאלי, כי מרוב פרובינציאליות אפילו לקורונה לא דחוף מדי לבוא לפה. וישראל היא הפרובינציה-עילית שלנו, המקום הבטוח והמוגן שלנו להיות בו ברגעי חירום עולמיים.
וזה מרגיש קצת כמו כל חזרה מחו"ל, שבה, לצד הבאסה הקיומית, מתקיימות תמיד גם איזו שמחה והקלה קלה של חזרה לנעלי הבית המוכרות, למקום המבין והמובן, למקום שמרגיש כמו בית, ובית הוא המקום שבו אתה מרגיש בטוח.
בקיצור, סעו לתאילנד. כרטיסים אצלי. מחיר מיוחד למהירי החלטה.

(פורסם בפברואר 2020)