בשבת התקיימה התחרות הראשונה של הילד שלי בטניס, או כמו שנועם המדריך הרגיע את ההורים מייד כשהגענו למגרש: "זה לא ממש תחרות, זה יותר מפגש חברתי כדי שיכירו את הקונספט של לשחק מול ילדים מקבוצות אחרות". וכולנו, ההורים, הנהנו בתגובה בחיוך בוגר תוך שאנחנו נאחזים ברשת המגרש וצועקים לילד שלנו: "תקרע אותו! איך אתה מחזיק את המחבט?! אתה תותח, תגמור אותו!".
אוקיי, לא כולנו. אני, למשל, הייתי בין ההורים היותר רגועים – באמת, הדבר האחרון שאני רוצה זה להכניס את הילד לאווירה תחרותית מאיימת. להיפך, אני רוצה שירגיש, כמוני, שספורט זה יופי של דבר אבל לא שום תחרות גורלית, ולכן אם הוא מנצח יותר או פחות זה לחלוטין לא משנה, כל זמן שהוא לא מפסיד.
"עדיף שאני אלך איתו למגרש בשבת", אמרתי לאהובתי מראש, כי אני כבר יודע שהיא לא אישה שמסוגלת לשלוט בתחרותיות שלה, ולא היה לי ספק שהיא רק תלחיץ את הילד. עדיף שאני אהיה איתו שם ואשדר לו את הרוגע וחוסר השיפוטיות שלי בקשר לתחרות הזאת, שהיא לא יותר ממפגש ידידותי שמוכרחים לנצח בו.
"אני אבוא איתך, יהיה כיף", אמרתי לילד בשיא הנון-שלנטיות. "יהיה יום נחמד כזה עם החברים מהטניס".
"אבא, אני לא חייב לנצח, נכון?" הילד עלה עליי.
"ברור, חמוד, זה אפילו לא ממש תחרות, זה יותר מפגש חברתי כייפי כזה. שמישהו, אתה יודע, ייצא ממנו מנצח".
בלי לחץ.
בשבת הגענו למגרש, ובאמת לא היה לחץ. ההורים צ'יפחו זה את זה, הביאו קפה, חילקו בורקסים קטנים, וכולנו התכוננו ליום שמש נעים וידידותי שמישהו ייצא ממנו מנצח.
בסיבוב הראשון, הילד עלה לתחרות זוגות, ותוך חמש דקות הם ניצחו. "הם ניצחו!!" סימסתי באקסטזה לאהובתי, שמייד ענתה "יססס!! אני בדרך!" והגיעה למגרש עם תלבושת המעודדות שלה, כולל פונפונים והכל, תוך שהיא שואגת "הו-הא מה קרה, כל השאר אכלו אותה!"
בסדר, אולי אני טיפה מגזים; היא הגיעה בתלבושת הרגילה שלה, ניגשה אל הילד, חיבקה אותו ואמרה לו שהוא גדול, שהוא אלוף, שהוא תותח, שהוא שאקל, שהוא מלך, ושאיזה יופי שהם גמרו, חיסלו, רצחו, קרקסו ופצפצו את המתחרים.
כתוצאה, הילד שלי התחיל לחשוד שבניגוד לפרסומים קודמים ולכל מה שנאמר עד עכשיו, מדובר בתחרות. למשחק הבא שלו – אחד על אחד – הוא עלה בביטחון של שאקל-אלוף-תותח-מלך, וכתוצאה הילד ממול פתח עליו מייד פער.
לא התרגשתי. בסך הכל התחרות פה לא קריטית, הזכרתי לעצמי, מה שחשוב זה המפגש החברתי הנעים – ולכן עצמתי עיניים ואמרתי לאהובתי "תגידי  לי כשנגמר, אני לא עומד במתח הזה יותר".
חמש דקות אחר כך, הכל נגמר. הילד הפסיד. חיי הסתיימו.
אלוהים, אמרתי לעצמי (אבל גם לאלוהים) למה דנת את בני, את אהובי, את מחמלי, לגורל של לוזריות?   איך הוא יעביר ככה חיים שלמים? האם זה משהו שאני עשיתי לא נכון?
מילא, ניסיתי להירגע. קצת פרופורציות. לא מדובר פה באיזו תחרות חשובה, רק באירוע ידידותי שיכריע לנצח את גורלו של הילד וימתג אותו כמפסידן.
האווירה מסביב הייתה קשה. הורים נצמדו לגדר המגרש תוך שהם צועקים לילדיהם דברים כמו "אתה לחוץ! תפסיק להיות לחוץ! אם אתה נלחץ אתה מפסיד!" – בשעה שאצלנו במשפחה נרשמה אווירה של מות קרוב מדרגה ראשונה.
הילד, פניו קבורים באדמה בזמן שאני אומר לו "בחייך, חמוד, קצת פרופורציות, לפעמים מנצחים ולפעמים מפסידים, אבל מה שחשוב באמת זה הפעמים שמנצחים" – עמד לעלות למשחק האחרון שלו להיום.
אהובתי, שהרגישה בשלב זה שהיא מביאה לו את הנאחס ולעצמה את האולקוס, הלכה להתחבא במזנון, לא לפני ששאלה אותי, "תגיד, אתה התחרית במשהו בילדות?" ואני חשבתי על זה לרגע ולא הצלחתי להיזכר בכלום.
בחיי, מעולם לא רציתי להתחרות. הייתי ילד מופנם ושקט שלא גילה עניין בספורט, וכשכבר השתתף באירוע שיש בו מנצחים – ממשחקי קופסה ועד חוג ג'ודו (שלושה חודשים) – תמיד ציפה מראש להפסיד, וגם עמד בציפיות.
אל תבינו אותי לא נכון; אני טיפוס תחרותי מאוד, כן? אני פשוט טיפוס תחרותי שרוב הזמן מפסיד. אבל הילדים מחוג הטניס של הבן שלי, שמתי לב, פחות עושים עניין מנצחונות והפסדים. הם באמת חבורה מגובשת של ילדים שנהנים לשחק ולצחוק זה עם זה, והאימונים מתקיימים מתוך איזו תחושת כיף ומאמץ משותפת, כשכולם מבינים שכולם ינצחו או יפסידו מתישהו.
גם לתחרות הם הגיעו מתוך אותה תחושה מהנה ולא מחייבת, אבל בתוספת עוד משהו: אנחנו. ההורים שלהם. האנשים שמעמידים פנים שלא באמת משנה להם, אבל חגים סביב המגרש עצבניים כמו מאלפי כלבים לתחרויות.
לכאורה אנחנו חרדים לילדים ולדימוי העצמי שלהם – אבל למעשה אנחנו רואים את עצמנו שם על המגרש כשהילדים הם רק שלוחות שלנו. והספורט שבו אנחנו מתחרים בזה בזה עכשיו הוא הבאת ילדים מנצחים למרחקים ארוכים.
אז אנחנו נצמדים לגדרות המגרש, עושים שימוש אינפלציוני במילה שהשיקה אלף קריירות של שרית חדד, "תותח", ומשדרים להם – גם אם בתדר על-קולי ותת-רצפתי – שהם מוכרחים לנצח.
למה זה בכלל חשוב לנו? בדיוק מאותה סיבה אנחנו שולחים אותם בהמוניהם למבדקי מחוננים, לאריקה לנדאו, ל"פרויקט מצוינות", ל"איתור" – ואובססיית המחוננים הישראלית הרי שוברת שיאים בשנים האחרונות, החל מגיל הגן, כי כולנו מוכרחים שהילד שלנו יהיה יוצא דופן, כלומר מחונן כמו כולם.
ואנחנו מגוחכים. כי הילדים שלנו הם, לפני הכל, לא המבוגרים שיהיו; חלקם עדיין מופנמים, חלקם עוד לא גילו את הדבר שלהם, רובם מוכשרים בדברים שאף מבדק מחוננות – או מגרש ספורט – לא ישקפו. והם בדרך. בדרכם.
אבל זה לא משנה לנו כהורים; מבחינתנו העולם והחיים הם תחרות, המנצח לוקח, והציווי החמור ביותר בדת החילונית-מערבית הוא "לא תהיה לוזר".
וזה קשקוש מיושן מהעולם ההיררכי שבו גדלנו – עולם שבו אנשים לא נשרו מהרווארד כדי לכבוש את העולם – וממילא הפך לא רלוונטי לדור עכשווי של אנשים צעירים שיודעים שהחיים הם לאו-דווקא תחרות; הם בשביל לחיות.
ואני מבין את כל זה בדקה אחת שפויה ליד גדר המגרש שבו הילד שלי משחק את משחקו האחרון לאותו יום, בזמן שהמתח הורג אותי.
ובסוף, אחרי תיקו ממושך, הילד מנצח.
ואני שואג משמחה, מקבל אותו בחיבוק מיוזע ולוחש לו באוזן: "תותח".

(פורסם בנובמבר 2019)