הגלגול הקודם שלכם

טור גלגול קודםזה אני.
הבחור הזה שמפלח עכשיו את טיימס סקוור – דרך מיליון מכוניות ואנשים ומסכים – על רולרבליידס – רולרבליידס! – במהירות נחושה, שולט היטב, מזגזג בין המדרכה לכביש, מחובר למקצב הפנימי שמכתיבות האוזניות שמחוברות למיני-דיסק – מיני-דיסק! – שתקוע בכיסו. זה אני.
זה הייתי אני.
אין לי מושג איך זה הייתי אני. האמת, אם לא הייתי שם בעצמי, גם אני הייתי אומר לעצמי משהו כמו "בחייאת, נראה לך? עם רולרבליידס? בטיימס סקוור? שומע באוזניות את אלבום הבכורה של הראפר האדיר מוס דף? אתה טוען שזה היית אתה? זה לא אתה, חמוד. אין מצב. אני מסתכל עליך, מכיר אותך קצת – אתה עם השני ילדים שלך, הדירה בבורגניה הירוקה, החיבה למשינה, מסיבות גן, אוהב להירדם מול הטלוויזיה, לצאת עם הילדים לנמל תל-אביב בשבת, להזמין חברים למנגל, סחי ככל שבן אנוש מסוגל להיות – אתה אומר לי שזה אתה על רולרבליידס בטיימס סקוור, והשנה היא דקה ל-2000?
זה אני, אני אומר לעצמי. נשבע. לא ממציא. זה אני בגלגול קודם, בעודי בחיי. גלגול לא סביר, כשאני מסתכל עליו עכשיו. גלגול דמיוני כמעט. כלומר, באמת חרשתי את מנהטן על רולרבליידס עם אוזניות כמו איזה – סליחה – גנוב (מילה מאז), היפסטר (מילה  מאחר כך), סקייטר (מילה), טמבל (מציאות)?
זה חתיכת גלגול. זה גלגול שגם פרנץ קפקא בשיאו האנטומולוגי היה מתקשה להמציא: בוקר אחד, כשהקיץ רענן מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו והנה נהפך לצעיר מגניב, קולי ושמח, שחורש את מנהטן על גלגיליות, הולך למסיבות ו… תשמעו, נדמה לי שגם ביימתי קליפ בשלב מסוים.
לא, לא.
אבל כן. לגמרי כן. אני יודע שכן, לא משנה כמה בלתי סביר, בלתי נתפס, זה נראה כרגע. אני יכול להכחיש את זה; אין שום עדות פיזית לגלגול ההוא. אין קעקועים, אין ילדים לא-חוקיים, אין ידע מצטבר בגלגול סיגריות. אין דרך לחשוד בי.
בדיוק כמו שאין דרך לחשוד באמא ההיא, שפורקת עכשיו שני ילדים מהאופניים החשמליים ליד שער הגן של הילדה שלי. היא לבושה מכנסיים רחבים, חולצה שמעודפי הבד שלה אפשר היה לייצר עוד מכנסיים רחבים, שערה אסוף בקוקו גבוה ומבטה הבריא אומר מכאן-אני-ישר-ליוגה.
"זאת, כמו שאתה רואה אותה – הייתה לגמרי בסקס-סמים-רוקנרול עם האבא העורך דין של בועז מהגן כשהם היו רווקים," אהובתי מעדכנת. "היא סיפרה לי שפעם הם לא יצאו מהמיטה שבוע ורק עישנו והסניפו והזדיינו."
"ששש, יש פה ילדים," אני גוער בה, מתכוון בעיקר לעצמי.
עכשיו האמא ההיא עולה על האופניים, חולפת לידנו, אומרת "צפרא טבא"! וממשיכה הלאה בלי לחכות לתשובה. מה!? מי לעזאזל אומר "צפרא טבא" חוץ מאשכנזיות בורגניות נמרצות מדי עם עודף מיץ נבט חיטה בוורידים?
אני מסתכל עליה מתרחקת. הבחורה הצחה והאסופה הזו הייתה שבוע במיטה, בשלישייה עם מין וסמים? וזה עוד היה השבוע המתון יחסית בתקופה שבה היא ואבא של בועז עברו יחד ביסודיות על כל קטלוג ההרס העצמי שברלין של אמצע שנות התשעים הצליחה להציע?
ואז, רגע לפני שהאמא ההיא מתרחקת, אני מבחין בראש הנחש הגדול שמקועקע על הקרסול שלה, והמשכו נבלע, אני מניח, בתוך המכנסיים הרחבים מדי, במעלה הרגל.
זה תמיד הקעקוע שמסגיר. הקעקוע הקצת גדול מדי – לא קעקוע השחף-על-השכמה, קעקוען הנצחי של הילדות הטובות. לא; הראש האינדיאני הענקי שאתה רואה פתאום על גבו של מנכ"ל החברה ביום כיף. הדרקון המשתרג על חצי מקרסולה של האמא ההיא, עורכת הדין בפרקליטות שבאה לאסוף את החבר של הילד שלי מהגן אחרי שבילה אצלנו אחר צהריים.
גלגול קודם. חיים אחרים. לא מדברים על זה עכשיו. או אחר כך. זה מאחורינו. הולדנו את עצמנו מחדש כבורגנים מהוגנים, משעממים, מועילים לחברה, כמוני. כמוך. כמו שצריך. קברנו את הגלגולים הישנים, את השנים הפרועות.
אבל אתם מכירים, מידע מוקדם, לפחות את הגלגולים הקודמים של האנשים שלידכם. את החברים שלכם מהאוניברסיטה שעשו אז מספיק אקסטזי ומסיבות יער כדי להתחיל להתעניין במציאות וירטואלית, ומשם התגלגלו לתכנות משחקים, והיום הם הייטקיסטים עם ילדים וקיוביקל. את מלכת הברים התל-אביביים של תחילת שנות  התשעים. היא הייתה נכנסת פנימה עם השיער הענקי הזה וכל המבטים היו ננעצים בה. לא החליפה איתך מילה מעולם – עכשיו היא בונה תמ"א 38 עם בעלה ושתי ילדות, משאילה ממך מגבונים בקיוסק השכונתי ולוקחת טלפון של קבלן גמרים.
את האנשים שהיו להם להקות (היום הם עורכים כלכליים). את הספורטאיות המצטיינות שהיו בדרך להישג אולימפי (היום הן אמהות במשרה מלאה). את כוכב "יהושע יהושע" (היום אברי גלעד).
הגלגול הקודם נקבר בשנות העשרים לחיינו. שלושים, לכל היותר. לא חשבנו שזה יקרה. בגיל עשרים ומשהו, אתה מאמין שהגעת. שהתגלגלת לתצורה הסופית שלך. לא הבנו אז שאנחנו רק בגלגול הראשון, אולי שני. ושהגלגול המאוחר שלנו ייקח אותנו רחוק כל כך מכאן, קרוב כל כך לכל השאר סביבנו.
ואז זה פשוט קרה; התגלגלנו למקום שאליו כולם מתגלגלים. הגענו לשערי הבורגנות כפי שאנחנו מגיעים בבוקר לשער הגן או בית הספר של הילדים: חלקנו מוקדם, אחרים רגע לפני שהשער ננעל. אבל בסוף כולנו הגענו. נכנסנו פנימה. שיחררנו איזו אנחת רווחה. הספקנו. חתמנו על העסקה הבורגנית הדרקונית בלי לחשוב יותר מדי: קחו ביטחון, יציבות, שגרה, כסף, ליסינג, איקאה, חופשות קיץ. תנו את נשמתכם, ואל תשכחו להפקיד במלתחה בכניסה את הסקייטבורד, האוזניות, ציוד הצלילה, התרמילאות, ניירות הגלגול, ניירות הכתיבה, הגיטרה החשמלית, מכנסוני העור האלה, הספה הדביקה, המדבקות עם לוגו "דינמו דבש." לא תזדקקו להם יותר.
ואז, מתישהו בשנה המי-סופר לגלגול הבורגני שלנו, אנחנו מתחילים לחפש עדויות, שרידים, לפעמים שחזורים שלמים, של הגלגול הקודם. הוא כבר לא שם – אבל אם רק נצליח לחזור אליו לכמה דקות. לעוד מסיבה אחת. לעוד סוף שבוע אחד שהכל יכול לקרות בו. לעוד מקום מהסוג שהיינו יוצאים אליו אז. לעוד חצייה אחת של טיימס סקוור על רולרבליידס.
זה לא יקרה. אין סיכוי. אבל אנחנו כבר יודעים, לפחות, שהחיים הם אירוע מתגלגל, ושייתכנו – אפילו עבורנו – גלגולים נוספים. אנחנו רק לא משוכנעים שחיים בצורת ריבוע יכולים, עדיין, להתגלגל.

(פורסם ביולי 2015)

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s