החמצת חיינו

טור ילד טוב"כזה ילד טוב", אני חושב לעצמי פתאום בעודי מגיע, עשר דקות קודם, לפגישה שיתר המשתתפים בה יאחרו בוודאות. הם תמיד מאחרים.
אני מגיע תמיד לפני הזמן. לפני כולם. חונה, עולה, מתארגן. מוציא את הלפטופ. מחברת. כלי כתיבה. מסדר לעצמי את החולצה. אני הילד הכי טוב – הכי ממושמע, הכי שקדן, הכי חרוץ – מבין משתתפי הפגישה הזאת.
אני הילד הטוב שהייתי תמיד. הילד שגדל בניסיון אינסופי לרצות את כולם, או לפחות לא להרגיז אף אחד. הילד שהיה רגיש מספיק לכל ניואנס, בדל מצב רוח, מילה בודדה, של אמא. הילד שתמיד רצה לקבל חיבוק, וספג באומץ וללא מחאה גם נשיקות לחות, שלא לומר רטובות לגמרי, מקרובי משפחה. הילד שהתעורר בזמן מדי בוקר, גמר תמיד הכל מהצלחת, ביקש תוספת ולא שכח לפנות את הכלים המלוכלכים לכיור.
הילד שתמיד היה מסופר כמו שצריך. שביל בצד.
הילד שתמיד חזר הביתה בזמן – קצת לפני הזמן למעשה – והרגיש טיפה אשם על זה שבכלל יצא, וגם על זה שלא נשאר עד מאוחר בלילה עם החבר'ה במרכז במסחרי כי מאוחר בלילה תמיד הפחיד אותו. הילד שהלך לתנועת נוער רק כי זה מה שכל הילדים הטובים סביבו עשו.
הילד הטוב שהשקיע בלימודים. למד פסנתר (עד הסוף. אני מוסמך קונסברבטוריון. אל תשאלו אותי כיצד). הלך לחוגים. פחד נורא מסמים, מרעש מופרז, מצעקות, מהשואה. הילד שניסה לא להפריע לכל השאר להשתולל בהפסקות. הילד שנתן שיעתיקו ממנו. הילד שהתחיל לשמוע אבבא וקווין – אבל פחד מפרנק זאפה ופינק פלויד. הילד שלא היה מקובל וגם לא לא-מקובל; סתם ילד טוב. עוד ילד טוב.
אהוב על חבריו ומוריו – נדמה לי שזה המונח המקצועי.
הלכתי לצבא כי הגיע הזמן. עשיתי את מה שהתבקשתי לעשות שם. השתחררתי ולא נסעתי לדרום, או צפון, אמריקה. לא חיפשתי, איבדתי או מצאתי את עצמי. לא עשיתי טראקים, לא קפצתי באנג'י, לא נסעתי למקומות מפוקפקים סניטרית, לא הכרתי את הבחורה שתשבור את לבי על אוטובוס של תשע שעות בדרך מפושקר לג'איסלמר.
פשוט התחלתי בחיי הבוגרים. כשכיר. ברור ששכיר. הכי טוב שכיר.
עובד טוב, כמובן. קשוב לרחשי ליבם ודרישותיהם של הממונים. עושה מה שמבקשים. לוקח את המשכורת המוצעת ואומר תודה. מגיש עבודות בזמן. לפני הזמן. אם צריך שינויים, התאמות, תיקונים – אני מוכן. אם צריך משהו מעכשיו לעכשיו – אני מוכן.
הייתי ילד טוב שהפך למבוגר טוב. עידן האקסטזי חלף דרכי; הקשבתי למוזיקה, ולא עשיתי את הסמים. הלכתי למועדונים, ולא המשכתי לשירותים. חזרתי מוקדם מספיק – או מאוחר מספיק – כדי לקום לעבודה למחרת. נכנסתי למערכות יחסים, ונזהרתי מאוד ביציאה. אנשים סביבי הקימו להקות גיטרות, עשו שלום, רצחו ראש ממשלה, האמינו שהם דור מזוין, סיפרו על שלישיות אצל דנה מודן, ואני עשיתי את הדבר שהייתי הכי טוב בו: החזקתי מעמד במקומות עבודה.
ניסיתי, כמו תמיד, לא לאכזב אף אחד. לשלוט בחומר. להגיע מוכן. לעשות את הכי טוב שאני יכול. פחדתי מסמים, מרעש, מהשואה.
כשהתחלתי לנסוע יותר לחו"ל זכרתי לשים את שטרות הכסף בפאוץ' בד שטוח מתחת לחולצה, צמוד לבטן. בכלל, אתם יודעים, עדיף המחאות נוסעים ולא מזומן.
עשיתי תואר ראשון. תואר שני. לא עשיתי מזה עניין. לא הקאתי במעונות, לא הפסקתי לעבוד, לא התעוררתי בשום בוקר במיטה זרה עם כמה אנשים לא ברורים, תינוק צורח וטיגריס.
לא איבדתי שליטה. אף פעם. פה ושם התרגזתי – מוכרחים להתרגז לפעמים – אבל אז תפסתי את עצמי והבנתי שלא הייתי בסדר. שעדיף להתנצל. לוותר. למחוק.
הייתי ילד טוב לאורך כל עשרות השנים הראשונות של חיי.
ואז, כלומר עכשיו, התברר לי שטעיתי. הפסדתי.
כי הילדים הרעים ניצחו. הילדים שלא הלכו בתלם, שהיו פרועים מספיק כדי לאבד שליטה, לאבד מעצורים, לאבד הכל – רק כדי להרוויח יותר בסיבוב הבא – לקחו את כל הקופה.
הילדים הרעים שולטים עכשיו בעולם.
כלומר, נדמה לכם שדונלד טראמפ הוא ילד טוב? רג'יפ ארדואן? בוריס ג'והנסון? ג'סטין טרודו? בנימין נתניהו? נראה לכם שהאנשים שמדבררים אותם הם ילדים טובים ומנומסים שמשחקים לפי הכללים?
היי, אפילו עמנואל מקרון ניהל רומן – שלא לומר חיי נישואין שלמים – עם המורה שלו מהתיכון.
לאן שלא תסתכלו – ילדים רעים ניצבים עכשיו בראש כל הפירמידות. ענקיות הטכנולוגיה? מסטיב ג'ובס וביל גייטס ועד מארק צוקרברג ואדם נוימן – הילדים שנשרו, שהעתיקו, שמכרו סחורה שלא הייתה בידיהם, שבנו חברות-ענק בזכות סיסמאות ריקות ומכירת מידע – ניצחו.
העולם שייך להם. העולם שייך לאנשים שעשו ועושים בדיוק את מה שהם רוצים לעשות לתועלתם האישית, ולעזאזל כל השאר.
הילדים טובים לא הגיעו לשום מקום שאיננו האמצע. אה, והם גם משעממים.
פעם, בתחילת המילניום, עוד נהגו לנחם אותנו שבסוף אנחנו – הילדים הטובים – ננצח. ניצחון החנונים. שאחרי שהבנות יגמרו לאהוב את הבנים שעושים להן רע הן יחפשו את הרוך והחוכמה שלנו; שאחרי שהבוסים ייגמלו מהקפריזיות של המבריקים הם ילמדו להעדיף את היציבות השקטה שלנו. בטוח.
חיכינו לזה – שקטים ומסורים כהרגלנו – ואז קרה ההיפך; הילדים הרעים ניצחו. העולם העדיף אותם.
אולי אפשר להבין אותו; העולם לא יודע, בשלב זה, מה יהיה איתו. האקלים מתהפך עליו, הרשתות טרפו לו את כל הקלפים החברתיים והפוליטיים, הכלכלה בסימן שאלה, לנטפליקס תיכף יהיו יותר סדרות מלקוחות, וסף הגירוי של הכל נגע בשמיים ולא יכול לצאת מזה.
זהו זמנם הטבעי של הילדים הרעים. של הפרובוקטורים. של מי שיודעים לגרוף את כל הקופה במהלך אחד לא תקין, מפתיע, מסחרר, בלתי צפוי ומסוכן כמו החיים עצמם. מי שיודעים שזה הכל או כלום ומוכנים לקום כל בוקר מחדש לתוך אי-ודאות ולהיכנס בחיים חזיתית.
זהו זמנם של הסוציופתים, אפילו הפסיכופתים; פתאום נדמה שברמה האבולוציונית, הם צורת קיום מתאימה יותר להנהגה ולהישרדות בזמן הנוכחי.
ילדים טובים הם פשוט, נו, לא טובים מספיק לתקופות כאלה.
אז אולי שלום חנוך צדק, וכולנו ילדים של החיים. אבל החיים השאירו אותנו, הילדים הטובים, מאחור. כנראה שהתחתנו ויש לנו בית וילדים, ואנחנו בסדר. לא יותר מבסדר. ואנחנו בסדר עם להיות בסדר, כי אנחנו ילדים טובים.
אבל מתישהו, החמצנו את הפנייה הנכונה, כלומר הלא נכונה. זה שבכניסה אליה ניצב השלט "הכניסה אסורה". זו שבה היינו אמורים להיכנס.

(פורסם באוקטובר 2019)

 

3 תגובות הוסיפו את שלכם

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    לא יודע לגבי ילדים טובים וילדים רעים, אבל…

    נשמע שעשית תמיד מה שחשבת שמצופה ממך. זה לא עושה אותך ילד טוב. זה בגלל שלא נתת לעצמך להרגיש מה *אתה* רוצה באמת. או להרגיש בכלל. שכנעת את עצמך שמרחב האפשרויות המצומצם שבו אתה פועל הוא מה שיש, וכל מה שנשאר לך לעשות זה לבחור אילו סדרות לאהוב. ולקטר.

    מגיע לך להיות מאושר. לא צריך לדרוך על אחרים בשביל זה. תאהב את עצמך באמת, אף אחד לא יעשה את זה במקומך.

    אהבתי

  2. טל הגיב:

    כמעט הכל מדויק. רק שחלקנו לא בסדר עם להיות בסדר, פשוט במקום לעשות רעש, אנחנו מפתחים אולקוס.

    אהבתי

  3. רמי הגיב:

    בנימין נתניהו לא מאושר. אפילו להפך. מארק צוקרברג נראה לעיתים קרובות מבועת. לטוני סופרנו היו התקפי חרדה. טראמפ הוא בדיחה. נוחי דנקנר סופר את הימים עד החופשה הבאה מהכלא. לא בטוח שזה כזה כיף להיות ילד רע.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s