דודה אלרגיה

טור אלרגיות.jpgלא הייתה לי דרך לחשוד כשרק התעוררתי – וקמתי ודשדשתי כרגיל למטבח להוציא לילדים לחמניות לסנדוויצ'ים – שזה הולך להיות אחד מהימים האלה. אין דרך לחשוד או לדעת מראש. לרוב זה לוקח לפחות כמה דקות אחרי ההתעוררות, אולי אפילו מקלחת שלמה, עד שזה מגיע.
אבל ביום ראשון השבוע זה הגיע. בבת-אחת.
סיימתי להתקלח, עמדתי כבר להתנגב, ואז, משום מקום וללא כל הכנה מראש, תקעתי עיטוש בעוצמה שגרמה לזרוע שלי לנשור – או לפחות להרגיש כמו נשירה. מהמכון הססמוגרפי יצאה הודעה על רעש מקומי בדרגה 5.6, וכוס הקפה של אהובתי איימה לעלות על גדותיה כמו בסרט שפילברגי על דינוזאורים מצוננים.
זה היה חתיכת מפץ גדול.
הייתי שמח להגיד שאהובתי והילדים נזעקו לאמבטיה כדי לוודא שאני עדיין בחתיכה אחת, אבל אני כבר לא אשמח להגיד. כי הם לא נזעקו. למעשה הם חיכו להמשך המוכר, שהגיע כמעט מייד:
במהלך רבע השעה הבאה התעטשתי בתכיפות של אחת לארבע שניות, בעוצמות שסדקו את התא המשפחתי. תוך כדי, קינחתי אף בתדירות שלא אפשרה לי להתרחק לרדיוס של למעלה מ-80 סנטימטר מקופסת טישוס, שהוחלפה כמעט מיידית בגליל נייר טואלט, שהוחלף בנייר סופג מהמטבח (קשוח לאף, אבל בא בכמויות יפות). ייתכן שבשלבים מסוימים, ברגעי ההיסטריה שבהם נדמה היה שהאף שלי עומד להציף את הבית – אנחנו לא מבוטחים בסעיף הזה – קינחתי גם עם חשבון החשמל, מגבת לייבוש כלים והחתול של השכנים. באמת שסיימתי את כל תפריט הקינוחים.
כי במצבים כאלה, אתם יודעים, האף שלכם לא "נוזל"; לא, מדובר בצינור מפוצץ שלא מפסיק לזרום, ואתם נלחמים בנזלת כמו צוות כיבוי נואש באש יערות.
עד שסיימתי להתלבש ויצאתי לסלון, נראיתי כמו קראמבל של עצמי.
זו הייתה בקושי תחילת היום וזה לא עמד להיפסק – מה שלא הפריע לי לצעוק בעצבים מדי עיטוש נוסף "די!" ו"די כבר!" – לא יודע על מי בעצם: על עצמי? על האף? על הנזלת? על נתניהו?
"תצא קצת החוצה, תנשום אוויר, אולי זה יעביר לך את זה", הציעה אהובתי, ואני עשיתי בדיוק את זה. לקחתי את הילדים לבית הספר, ניסיתי לנשום עמוק, ולרגע נדמה היה שאני מחזיר לעצמי שליטה בחיי – או לפחות בנוזליי – ואז נכנסתי הביתה, גל חום הציף אותי, ואני התעטשתי שוב בעוצמה יהודית, קטלנית, בן-גבירית.
הפעלתי מזגן, והוא גרם לי מייד לתגובת-נגד של סדרת התעטשויות מובחרות. כיביתי את המזגן, וזה כבר הוליד בינג' התעטשויות מסידרת ריזרב היוקרתית. ניסיתי להפסיק לקנח את האף. התאמצתי להחזיק את זה בפנים ולהישאר, אתם יודעים, אסוף ובשליטה. אבל האף הארור דיגדג ברמה שהיה צורך להרחיק ממני סכינים ומסורים חשמליים. חזרתי להתעטש.
לבסוף, במצב נוזלי ומפורר, אפי אדום לא יותר משל כל ליצן רפואי ותעלות האף-אוזן-גרון שלי יכולות לשמש משפחה שלמה להפלגת נופש מהנה, ניסיתי לצאת לעבודה. לקחתי את הטוסטוס, שמתי קסדה על הראש ואז התעטשתי בתוכה – אירוע בקנה מידה אפידמיולוגי שבחן מחדש את איכויות וחוזק הקסדה ויצריך אותי לכבס או לטהר אותה בלהביור.
אני כבר מכיר את הימים האלה. הם אבודים מראש. האלרגיה שלי לופתת את הגרון והאף ולא מוכנה להרפות. לא ברור למה אני אלרגי; אולי לבחירות חוזרות, אולי לימי ראשון, אולי לנשימה סדירה – אבל האלרגיה מתנפלת עליי ומחכה שאשבר.
רק בסביבות הצהריים – כששולחן העבודה שלי נעלם מתחת לערימה רב-שכבתית של טישוס משומשים – נשברתי ולקחתי כדור בודד של "היסטפד". רוצים חרוז? זה עובד. זה כל כך עובד, עד ששעה אחרי שבלעתי טבליה "להקלה סימפטומית של גודש הרקמות במקרי נזלת ואלרגיה" – אם לצטט מעלון התרופה – הייתי מטושטש כמו כלב לפני טיסה.
בהתחלה עוד השתדלתי להנות מהסימפטומים – היה שם איזה מיסטול רחפני – אבל תיכף אחר כך השתדלתי פשוט לא להירדם.
אחר כך הפסקתי להשתדל.
תרופה גאונית. במקום לפתור לך את הבעיה היא פשוט אומרת "לך לישון. חבל שבכלל קמת הבוקר" וממוטטת אותך. אבל בסוף, כשהתעוררתי, התברר שהיא גם עובדת. האף התייצב. הזרימה בנחלים פסקה. חצבים פרחו. אבל אני כבר נשארתי מטושטש וחצי רדום עד הערב.
הייתי מנסה תרופות אחרות, לא מרדימות, אבל אין. רוצים לדעת מה הסוד הכי שמור של "דקסמול"? שהוא לא באמת עושה לי שום דבר.
זה היה עוד יום של אלרגיה כרונית. הימים האלה, שמעולם לא היו לי בעבר, באים עכשיו בתכיפות לא ברורה ומסיבה לא ידועה; אולי מדובר בסוג של שפעת מזגנים, אולי שינויי מזג-אוויר, אולי סתם גבר הולך לאיבוד – אבל לפחות אני יודע שאני לא לבד בזה.
העולם כולו נעשה אלרגי יותר ככל שהוא מתחמם ומתמזגן בו-זמנית. מכירות האנטי-היסטמינים בזינוק עצום, ואמורות להגיע לשיא כל הזמנים בשנים הקרובות. יותר מזה: קימבלי-קלארק? יצרנית "קלינקס"? גם המנייה שלהם בשיא כל הזמנים. אנשים, תשקיעו בנזלת, זה הולך להיות גדול!
אבל מה אמור לעשות מישהו כמוני, גבר די עסוק, שלעיתים קרובות מדי נופל עליו יום שבו הוא מושבת לחלוטין לצרכי עיטושים? שמדי בוקר באמבטיה הוא חושש שהאלרגיה אורבת לו מעבר לווילון כמו איזה פסיכופט היצ'קוקי? כי מרגע שהיא מגיעה, אני למעשה מאבד יכולת לעשות כל דבר שאינו קשור לאף – והאף הוא איבר שביומיום אמור לרכז אליו אפס תשומת-לב.
ואני מבין עכשיו שאלרגיות – הדבר הזה שתמיד זלזלתי בו אצל אחרים – הן אמיתיות. ומייסרות. אני, שתמיד אמרתי לאהובתי "לא נראה לי שבאמת יש לך אלרגיה לחתולים. נו, בחייאת, בואי נאמץ חתול, תראי שזה לא ישנה לך כלום!" – אני מבין כמה טעיתי.
קל מדי לבטל אלרגיות של אנשים אחרים. לחשוב שמדובר בהמצאה. בפינוק. בשטות. "מה, איך זה שכשאנחנו היינו ילדים לא היו לנו בגן שום ילדים אלרגיים לבוטנים וגלוטן? זה הכל המצאות חדשות", שמעתי אנשים מסוימים – לפעמים די דומים לי – אומרים.
עד שבאה לכם אחת כזו. עד שאתם מבינים שהאלרגיה אולי לא תהרוג אתכם, אבל תגמור לכם את החשק לחיות. עד שהגוף שלכם עושה על דעת עצמו משהו שאין לכם שום שליטה בו. ואתם מבינים עד כמה אתם תלויים בגורמים שמחוץ לשליטתכם, ולפעמים אפילו מחוץ לידיעתכם.
אז קחו נשימה. זה קל? זה זורם בחופשיות? זה לא גורם לכם לשום תגובה מיוחדת? אתם אנשים מאושרים. תנו לי להתעטש עליכם.

(פורסם באוקטובר 2019)

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s