אחד שיודע

טור אחד שיודעבשבוע שעבר הוצאתי 1,200 שקל כדי לעשות דיאטה.
עוד לא עשיתי אותה – בינתיים רק שילמתי, ולמען האמת מדובר מצב האידיאלי: אני אוכל כבר שבוע כמויות בלתי הגיוניות של מזון, אומר לעצמי שהדיאטה ממש מעבר לפינה – עובדה, כבר שילמתי עליה! – ואז עובר לקינוחים.
מה, שבוע הבא דיאטה. תאכל חופשי.
ביום שני הקרוב אני אמור להיפגש סוף סוף עם הדיאטנית הבכירה שתבנה לי את התפריט – למרות שאני אנסה, באופן טבעי, לדחות את הפגישה לחצי השני של השבוע כי חשוב לי להגיע לדיאטה לגמרי מוכן, כלומר לחלוטין שמן.
אבל בסוף לא תהיה ברירה; אני אגיע לפגישה, והדיאטנית הידועה הזאת תסתכל לי בעיניים ותגיד לי בדיוק מה שאני יודע להגיד לעצמי.
היא תגיד לי להוריד פחמימות, להוסיף חלבונים, לאכול פירות, ירקות וסיבים, להתאמן באופן קבוע, לשתות הרבה, לפזר את האכילה לחמש ארוחות קטנות ביום לפחות, להרשות לעצמי משהו מושחת בסופי שבוע כי מגיע לי, ולחצות כביש ולקרוא למבוגר אחראי במקרה שאני נתקל בפיצה.
אחר כך היא תוציא נייר עם הלוגו המסולסל שלה, ותכתוב לי עליו את תפריט הארוחות המיועד שלי, שיכלול דברים כמו קופסאות טונה במים, אגוזי מלך, חזה עוף ואורז, פריכיות, ועוד פריטים שיכולים לבוא מהבית בתוך שקית ניילון שקופה מספיק כדי שיראו לי דרכה את האומללות.
הדיאטנית תהיה משכנעת וכריזמטית, ותגרום לזה להישמע כאילו אני לא באמת משנה משהו דרמטי מדי במשטר התזונה שלי – היי, בשביל הכסף ששילמתי לה היא "מתאימה" לי תפריט באופן אישי, בהתאם לצרכים ולרצונות הספציפיים שלי – אולי להוציא הרצון המאוד ספציפי שלי לתקוע פסטה קרבונרה עם חצי בקבוק שאבלי וגלידה לקינוח ב-11 בלילה – ככה שבאמת, אני לא אמור להרגיש שום שינוי.
ואני אשתכנע. ואצא משם בהרגשה שלא רק שטוב שעשיתי את זה, אלא שאני גם ממש הולך לעשות את זה. כלומר, אני הולך להיצמד לתפריט החדש לאורך חודש-חודשיים, שבמהלכם יקרו בו-זמנית שני דברים: אני ארד במשקל, ואני אהיה עצוב. בחודש השלישי אני אנסח את המסקנה האקזיסטנציאליסטית המוכרת לכל תלמיד פילוסופיה שנה א': החיים בלי פחמימות אינם ראויים שיחיו אותם, וכשאנחנו מדברים על "מהו היש" אנחנו בהכרח כוללים בזה את שעות הפתיחה של מאפיית "לחמים".
ואז אני ארגיש שטוב שהלכתי לאשת מקצוע שאמרה – וגם רשמה – לי את התפריט שיכולתי, במידה רבה, לרשום לעצמי. ובאמת בזכותה ירדתי במשקל, כפי שיכולתי לרדת גם בלי זכותה, אבל כנראה שנזקקתי לתיווך של 1,200 שקל ומישהי שיודעת מה אני צריך לעשות.
כי מישהו שיודע מה אנחנו צריכים הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים. תמיד.
אנחנו צריכים שמישהו יידע עלינו. יידע מה טוב בשבילנו. יבין מי אנחנו באמת. ואנחנו מוכנים לשלם כסף לאנשים שמוכנים להבטיח לנו שהם יודעים וגם יגידו לנו את הדברים שיכולנו, בסופו של דבר, להגיד לעצמנו.
זו הסיבה שכל פסיכולוג שהלכתי אליו עד היום – כולל מכשף אחד – ידע להגיד לי שכן, כל תסביכיי בחיים הם מובנים מאליהם אם לקחת בחשבון שאיבדתי אבא בגיל חמש, ושאין בכלל ספק שהכל נובע, בסופו ובתחילתו של דבר, מהעניין הזה.
וואללה.
ותן לי לנחש: אם אני רוצה לרזות, כדאי שאני אתחיל לאכול פחות פסטה בשמנת ויותר טונה במים?
כי אני יודע את זה. באמת שאני יודע. זה הגיוני ומובן מאליו לגמרי. אבל אני עדיין צריך – מוכרח – שיגידו לי את המובן מאליו הזה, ושיעשו את זה באופן מקצועי וסמכותי. כי אני חייב להאמין שיש שם בחוץ מישהו שיודע עליי יותר טוב ממני. מישהו שמחזיק במפתח לשינוי ממשי של חיי, ושברגע שאני רק אמצא אותו ואקשיב לו, המפתח פשוט יסתובב וכל הדלתות הנעולות בפניי ייפתחו. והחיים שלי ימריאו. אולי קוראים לו טוני רובינס ("תחליפו את הציפיות שלכם בהערכה של מה שיש"). אולי אלון גל ("אם תסתכל רחוק יש סיכוי שתגיע לשם"). אולי בובספוג מכנסמרובע ("אני מוכן!").  אבל החיפוש אחרי מישהו שיידע להגיד את המובן מאליו – בדרך שלא תישמע מובנת מאליה – הוא בלתי נמנע.
זו הסיבה שאנשים די נורמטיביים מקריבים חשבונות בנק שלמים למטפלים שונים. זו הסיבה שאנשים כמעט נורמטיביים מחפשים לעצמם מנטורים. קאוצ'רים. גורואים. מאמנים אישיים. תומכות לידה. ראשי ממשלה. אלים. אנחנו פשוט צריכים שמישהו יגיד לנו מה לעשות מתוך איזו ידיעה – שאנחנו מוכרחים להאמין שקיימת אצל אדם זר כלשהו – לגבי חיינו, מהותנו, צרכינו, יכולותינו. לגבי מה שסופרמרמפ כבר כתבו עליו: "אני יודע זה נשמע אבסורדי, אבל בבקשה, תגיד לי מי אני".
כאילו מישהו מלבדנו יודע.
כאילו מישהו שם בחוץ פשוט יודע עלינו יותר, ווכשנפגוש בו לבסוף נשמע ממנו את כל האמיתות שיכולנו, בעצם, להשמיע לעצמנו:
שאנחנו כאלה בגלל מה שעברנו, ובגלל הטראומה ההיא.
ושאנחנו מוכרחים להתאמן יותר. לא לוותר לעצמנו. לקום מוקדם אם צריך.
ושאנחנו צריכים לאכול פחות, ובריא יותר. ירקות ופירות, הרבה ירקות ופירות.
ושאנחנו לא צריכים להרגיש אשמים. ושכל אחד אחר במקומנו היה כבר מוותר. ושהפחד והחרדה הם מובנים מאליהם, אבל ניתנים לשליטה ואסור לנו לתת להם להמשיך ולנהל אותנו במקום שאנחנו ננהל אותם. ושאנחנו לא לבד, גם כשאנחנו לבד. ושמה שהיה, תשכח מזה. מה שיהיה לא משנה. מה שאבקש בעולם כזה, תן לי את היום הזה.
ובסוף, אנחנו יודעים את כל זה. והרבה יותר מזה. כי בשלב מסוים של חיינו אנחנו כבר מכירים את עצמנו מספיק כדי לדעת עלינו בערך הכל. והאנשים שאנחנו באמת זקוקים להם הם דווקא האנשים שמחזיקים ביידע שאין לנו: ניהול כספים, פתיחת סתימות, עקירת שן, בחירת אבטיח, הגשת תביעה ייצוגית.
אבל במפתיע, את הכסף הגדול אנחנו משלמים לאנשים שאינם מחזיקים ביידע דרמטי יותר מזה שלנו –ושאותם אנחנו צריכים אפילו יותר; כי אנחנו מוכרחים להאמין שיש שם בחוץ מי שיודע עלינו.
והאמת היא – סליחה, אני עומד להיות צפוי כאן – שיש. תסתכלו בראי. תסתכלו טוב, דרך הדבר הבוגר הזה שהפכתם להיות. מישהו – שהוא בבסיסו האני המקורי שלכם, הראשוני, עם סט התכונות והרגישויות שאיתו הגעתם – עדיין גר כאן, בתוך הגוף הזה, בתוך הבוגר שנדמה שהתרחק כל כך. והמישהו הזה היה ונשאר האחד שלכם.
פשוט תשאלו אותו. הוא יודע.

(פורסם באוקטובר 2019)

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s