שברת שילמת

טור פציעהבשבוע שעבר נפצעתי. שברתי את הכתף. לא חשוב איך. באמת שלא. נו, באמא שלכם, אל תכריחו אותי לגלות איך, זה משפיל מדי.
טוב, אם אתם כל כך מתעקשים. ואולי ההשפלה היא בכלל חלק מתהליך הריפוי שלי.
בקיצור, נסעתי לעשות כתבה על "אתגר הנינג'ה" גירסת הילדים, שהצטלמה לערוץ הילדים. וגם התחריתי על הסט נגד כמה ילדים. לילדים שלום. לכתף שלי להתראות.
הייתי מגלה בשמחה פרטים נוספים, אבל הכבוד העצמי שלי עבר על הטקסט הזה וצנזר את כולם. מניאק.
הכאבים היו, ברגע הראשון, נסבלים, ובשני בלתי נסבלים, ובשלישי פשוט ניסיתי להרים שוב ושוב את היד בתנועת זיג-הייל בסיסית תוך שאני צורח מכאב, תסכול, ולמראה כמות האנשים שחיכו בתור לפניי במוקד מכבי.
אחרי שביליתי עם האנשים ההם פרק-זמן שבמהלכו חלקם הספיקו להתחתן זה עם זה, להוליד ילדים, להתגרש ולהתחיל סיבוב שני עם אישה צעירה יותר שהגיעה למוקד רק לפני רבע שעה, נכנסתי לרופא עם תוצאות הרנטגן שלי וקיבלתי אישוש לגרוע מכל:
אני זקן. עם שבר בכתף. ומתלה לכתף. וכאבים שיימשכו. ואין מה לעשות הרבה יותר מזה, כי דפקתי את העסק, ועכשיו העסק דפוק. הבא בתור.
הלכתי הביתה והחלטתי שאני אקח את זה ברוח ספורטיבית, אשדר למשפחה ולסביבה שאצלי הכל בסדר, והיי, איזה צחוקים מה שקרה לי. הגעתי הביתה, חלצתי נעליים וצרחתי מכאב, חיבקתי את הילדים ובכיתי מכאב, ניסיתי להוריד חולצה ומתתי מכאב, ואז עשיתי את הדבר היחיד שבאמת עובד בשבילי במצבים כאלה: קפצתי ראש לתוך אגם עכור של רחמים עצמיים, ואני משכשך בו מאז.
כי הנכות החלקית שלי – כולה כתף שבורה – היא בעצם די מוחלטת. כל ניסיון להסתבן, לחפוף, להתלבש, להוריד לעצמי חולצה מהמדף בארון, לחבק ילד, להכין חביתה, ובקיצור להעביר עשר דקות שגרתיות במהלך כל בוקר סטנדרטי – הוא עכשיו פרק שלם של הישרדות האיים הקורבניים. הכאב החד מפלח את זרועי, מבהיר לי שאין לי סיכוי.
אבל אני לא מוכן לוותר, כי יש לי כבוד עצמי ושאיפה לעצמאות. אז אני עושה בכוח. אני מניף את הזרוע כנגד כל דקירות האזהרה, והכאב, בתגובה, עושה את מה שאיים שיעשה: הורג אותי. ואני מת מכאבים, קם לתחייה, ואז עושה את זה שוב.
אני אידיוט, אני יודע. אני אמור לתת לכתף שלי לנוח, אבל לעזאזל, משהו בי לא מוכן להשלים עם העובדה שפעולות בסיסיות כל כך נלקחו ממני; שדברים יומיומיים שיכולתי לעשות ללא כל מאמץ ומחשבה – למשל להוריד חולצה – הם עכשיו כמעט בלתי אפשריים ומייסרים כל כך.
אני מניח שככה מרגישה נכות כשהיא רק נכנסת לחייך.
אני משער שככה מרגישה זקנה כשהיא מעבירה הילוך.
זה אובדן היכולת הבסיסית; וההשפלה – קודם כל מול עצמך; וההכרח להיעזר באחרים; ובעיקר ההבנה המייאשת שזה קרה בסוף גם לך. אתה, שחשבת שתישאר בלתי מנוצח. ושהגוף שלך – גם אם לא יחיה לנצח, לפחות יישאר במצבו התקין למדי כל עוד אתה חי.
ויום אחד – הופ, משהו קורס. חיצוני או פנימי. תנועה לא נכונה שעשית, או סתם איזו כאפה שהחטיפו לך החיים, שכידוע אף פעם לא נזהרים עלינו מספיק.
ובום, בבת-אחת אתה שבור. מנוטרל. מוגבל. אתה חלקי בלבד; כבר לא שלם. ואולי לעולם לא תחזור להיות שלם, או כמאמר הרופא ההוא (תמיד ישנו הרופא ההוא): "ייתכן שטווח התנועה המלא אף פעם לא יחזור לך".
ופתאום ההבנה הבלתי צפויה, שקיבלת את הגוף הזה מהיצרן כשהוא במצב טרי, טוב, תקין ושמיש, וכל מה שהתבקשת לעשות הוא לשמור עליו. לא לעשות איתו שטויות. לא להזניח אותו, לא לרסק, בטח שלא להתעלל.
כי לגוף, כידוע (לפרסומאים בינוניים), אין חלקי חילוף (בינתיים. אומרים לי שחוקרים הצליחו להדפיס רחם במקום להתחיל עם דברים קצת דחופים יותר, כמו כתף בשבילי), והוא כל כך חד פעמי. וקל כל כך לחבל בו, עד שמדהים אותי שהוא לא מגיע מלכתחילה עם שלושה חיצים בשני קצותיו, שלידם כתוב בגדול "שביר".
כי אנחנו שבירים גופנית ביחס הפוך לאופן שבו אנחנו בלתי מנוצחים מנטלית. ואצלי בראש אני באמת מסוגל כמעט להכל. גופנית, אני מתקשה כרגע לגרד בראש.
ומכאן בעצם יש לי רק שתי אפשרויות: לשקוע לתוך טינה, ולשנוא את עצמי על שהנחתי לזה לקרות, ולתהות שוב ושוב איך זה יכול היה להיגמר אחרת, ולהילחם במגבלה החדשה שלי בכוח, בהכאבה עצמית, בדווקא.
או להילחם ברחמים העצמיים האלה. להבין שהגוף אכן פגוע, לקבל את זה, להודיע לעצמי ולסביבה שהעסק סגור לרגל שיפוצים, ולעבור את התהליכים שהתבקשתי לעבור – חבישה, פיזיותרפיה, שיקום – ללא שום ודאות שהגוף התפקודי אכן יחזור במלואו. אבל לקוות, ולהמשיך לקוות מדי בוקר, גם כשלא ניכרים סימני שיפור או הקלה.
זו עבודה שרובה נפשית, והיא לא קלה. כי היא דורשת איזו התכנסות פנימה, ריכוז עצמי, נכונות להיעזר באחרים ובעיקר לשחרר, לוותר ולהיות קצת נזקק. והיא דורשת ממך להניח לעצמך; לדלג על ההתחשבנות, על הכעס הפנימי, על הנוסטלגיה לימים שבהם יכולת לעשות בקלות את מה שכרגע כבר אין לך איך.
אני מניח שכל נכה משוקם עבר בדרכו את התהליך הזה. את הבחירה שבין רחמים עצמיים לשחרורם; את הזחילה המייסרת מתחתית הבור הגופני והנפשי שאליו הושלך, במעלה הקירות החלקלקים, כל הדרך בחזרה אל האור. כל הדרך משלב הכעס והתדהמה אל שלב ההחלמה או ההשלמה.
ואיפשהו, בדרך, ממתין השינוי המנטלי ההכרחי; זה שבסופו צריך להפסיק לכעוס על עצמך ועל אנשים (בעיקר כשהם שואלים, כל אחד בתורו, מה קרה לך, איך קרה, ומה, רציני, התחרית נגד ילדים ב"אתגר הנינג'ה"? איזה דפוק אתה) – ולפתח את המסוגלות להתייחס לזה באיזו השלמה, ביטול או אירוניה קבועה. ולהכיר את המגבלה הגופנית החדשה שלך – זמנית או תמידית – וללמוד ללכת מסביבה.
ובעיקר לזכור, מעכשיו, לשמור על עצמך. זה רציני. הגוף הזה לא רק מתכלה, אלא גם מועד לאינספור פורענויות, ואין שום צורך להעמיס עליו עוד מיוזמתנו. כי אני מכיר אישית גברים שנרשמים ברגע זה לתחרות "איש הברזל" השמינית שלהם רק כדי להעמיס על גופם את הבלתי אפשרי ולהרגיש כמו אנשי הנצח. ובכן, הנה ההמלצה הכי טובה שאני יכול לתת לכם אחרי השבוע האחרון הזה שלי: תנוחו.

(פורסם ביולי 2019)

 

2 תגובות הוסיפו את שלכם

  1. דר אלכס ארדיטי הגיב:

    מר רענן שקד שלום
    נהניתי לקרוא את הכתבת שלך בידיעות אחרונות על הקשיים שלך לבצע בדיקה ECHO אולם אתה מספר על תוצאות סופיות שמתרחשת במערכת הבריאות כתוצאה מבעיות עמוקות בשטח שאינו קשור במחסור של רופאים.
    ברצוני לעלות מספר נושאים שלדעתי הם שורש הבעיה בכול העולם ואולם יכולים לעניין אותך:
    1. רמת הכולסטרול גבוה בדם והסיבוכים המחלה זו ניתנים לרפאי ללא תרופות.
    2. מחלת סוכרת וכולסטרול גבוה וכל הסיבוכים שלהם אפשר לרפא ללא תרופות.
    3. הורמון מסוים שקופות החולים אינן מוכנים להכניס לסל התרופות או לא ניתן לבצע בדיקות דם בקופת חולים גורמים לכך שאני נשאר חולים כל חיינו בלי לפתור את הבעיה הרפואיות מתחילתו.
    4. מערכת הבריאות חולה כתוצאה ממספר סיבות:
    א. אינטרפרטציה לא נכונה של הבדיקות מעבדה. רופא המטפל מפענח לא נכון את הבדיקות המעבדה ואבחנותיו תלויות בשני פרמטרים בלבד: אתה בריא או אתה חולה לא חשוב על מה התלונות שלך. כלומר הרופא לא למד באוניברסיטה לעשות אינטרפרטציה נכונה של תוצאות הבדיקות לפי התלונות של המטופל אלה לפי התוצאות של הבדיקות. לדגמה הערכים "הנורמליים" של הבדיקות המעבדה הם חישוב סטטיסטי של הבדיקות שבוצעו בבני האדם באוכלוסייה שגילם בין גיל 20 לגיל 70 שנה. כל בדיקה דם מייחסים אותן לערכים "הנורמליים" שנקבעו מראש ולפי צבעה הכוכבית: שחור אתה בריא מכיוון שהכוכבית נמצאת בין הערכים הנורמליים או אדום אתה חולה מכיוון שהכוכבית יצאה מחוץ לנורמה. דרך הגב אותה שיטה משתמשים במחקר עם חיות לאחר שהם אינם יכולים להתלונן ודרך היחידה לברר את תוצאת המחקר היא הופעה של כוכבית אדומה. אין לרופא מצבים ביניים. אבל אנו בני הדם יש לנו פה ויכולים להתלונן ולכן הרופא מחפש מחלה כפי שלמד באוניברסיטה וממצאים שמצדיקים את התלונות שלו. אחרת הוא יחשוב ויכול להיות שהכול בראש של החולה מכיוון שהבדיקות מראות שהוא בריא. אז אתה נשלח לECHO, CT MIR או למומחה כדי לחסות אותו מתביעות. אבל בדרך כלל כל הבדיקות אלה תקינות. הרופא לא למד שיש מצביים ביניים שבהם הגוף לא מתפקד נכון מכיוון שחומר מסוים אינו נמצא ברמה מספקת או מיטבית לצרכים של הגוף. כן החולה מתלונן אבל הבדיקות המעבדה כביכול תקינות. אבל מצד שני אם אתה באמת חולה, המכונים והרופאים תפוסים ועמוסים, מכיוון ששיטה זאת של אי אבחון נכון בשלבים ראשונים של המחלה ולחכות על שמתגלה על ידי בדיקה כלשהי רק גורמת לעומס על המכונים השונים ועל הרופאים למיניהם. במרפאה החולה רק מתלונן על משהו שמפריע לו אבל עדיין המחלה לא התפתחה. אין מצבים ביניים. אלה רגעיים ראשונים של המחלה שניתן, שלפי ניסיוני, למניע התקדמותה ולמנוע גם את הסיבוכים שלה ולרפא אותה בלי תרופות. אבל הרופא למד לתת תרופות לרוב כדי להרגיע את הסימפטומים אולם לא כדי לרפא את המחלה. כלומר הרופא לא למד באוניברסיטה לעשות פיענוח נכון של הבדיקות אלה לפי צבעה הכוכבית של הבדיקה או במילים אחרות קיים מצב של "מעבדתיתיס" או בדיקות יתר במערכת.
    ב. כאן יכול להתפתח כמה מצבים שונים : החולה חוזר שוב לרופא מכיוון שהבעיה הרפואית לא נרפאה ולכן הוא מתלונן, או שהרופא מעלה את המינון של התרופה שהוא מקבל או שמחליף אותה בגלל תופעות לוואי וחוזר חלילה. מספר החולים המגיעים למרפאה הולכים וגדלים והוא רוצה לחזור הבית בשלום: מדגיש 5-10 דקות לכל חולה ולרוב הוא מסתכל על המסך הבדיקות(רופא דיגיטלי) ולא על החולה. אני למדתי שהפנים של החולה יכולים לרמז על הרבה מחלות.
    ג. עקב כך ולאחר שלא מחפשים מה הסיבות לתלונות של החולה אלה רק אם המחלה בה על ידי ביטוי בדיקה שלהי, מכיוון שמחלה מתפתחת לאט-לאט, רק הוא סובל, לא מתפקד נכון, כאבים, נכנס למצב של סטרס ולוקח זמן עד שהמחלה יכולה להתגלות על ידי בדיקה מסוימת. בגלל אי אבחון של התלונות, המטופל הולך לרופא פרטי או למנהל המחלה שבו היה מאושפז או לרופא מומחה אחר לפי המלצתו של חבר או של ד"ר גוגל או שלב מסוים ששלוח את המטופל לבצע רשימה של בדיקות נוספות. העומס על המערכת הבריאות גדלה בהדרגה. כאשר הוא לא יכול לשאת את הסבל או חלה החמרה פתאומית של המחלה והוא מגיע לחדש מיון, עמוס עד עייפה, הוא סובל, בלחץ אטומי, מאבד את הסבלנות ועלול להתנהג לא כשורה. במצב הטוב, הוא מחכה עד שהרופא תורן או הבכיר תורן יגיעו למיון או יסיימו לטפל בחולה אחר או שמועבד דחוף לחדר ניתוח עם תקווה שהוא יצא חי ולא מקבל חייק אלים כלשהו.
    ד. באחד הימים קבלתי שוק כאשר קראתי בעיתון שרופא נוסף התאבד, לאחר שהסתדרות הרפואית דרשה ממנו תנאים בלתי סבירים שכנראה הוא לא היה יכול לעמוד בהם והמצפון יזיק לו. גם לפני זמן רופא נוסף התאבד בגלל "עומס בעבודה"
    ה. לרוב האנשים, המחלות מתפתחות כתוצאה וחוסר יכולת של הגוף לייצר חלקיקי אנרגיה בשם ATP . אנרגיה הנחוצה לכל פעילות אנזימתית בגוף בדומה הדלק להנעה המכונית שלנו. כאשר קיים מחסור באנרגיה להפעלה של המערכות אנזימתית כלשהי באזור מסוים גוף, אז האדם מתלונן על משהו. זאת יכול להיות כל תלונת מכיוון שאם קיים מחסור באנרגיה להפעלת האנזימים באזור מסוים בגוף אז החולה התלונן לדוגמה על דיכאון, כאבים בשרירים, נשירת שיער, חוסר פוריות וכיו'. אם אתה היום תמדוד במצבך היום את החום תראה בשעה ערנות בין 8 בבוקר ל18 בערב חום הגוף שלך לא מגיע ל-37 מעלות כפי שצריך להיות אלה ל-36.5 מעלות או אפילו פחות. כלומר אתה לא מייצר מספר חלקיקי אנרגיה כדי להפעיל כל המערכות אנזימתיות בגוף ולהרגיש טוב.
    רוב האנשים שמגיעים לרופא המטפל, סובלים מחום נמוך מ-37 מעלות ולכן הם מתלוננים על משהו. האם הרופא בודק את החום? לא !! מכיוון שהוא אומר שהחום יורד באופן נורמלי עם הגיל. הוא רק מתעניין בחום גבוה. אבל לא למדו אותו שחום נמוך בגיל מבגר פרושו שהוא לא מייצר אנרגיה כדי להפעיל את המערכות אנזימתיות בגוף וכל פעם שמערכת אחד "נכבה" יופיעו תלונות ואם המצב לא מתוקן במשך הזמן התפתחה מחלה כלשהי עד שניתן לגלות אותה בבדיקות השונות. אתה שועל איזה חומר הגוף אחראי על יצור של חום וחלקיקי אנרגיה ATP? בלוטת התריס ובאופן ספציפית ההורמון בשם 3T. הורמון זה אחראי על יצור אנרגיה וחום בגוף ומניסיוני כל חולה שאני מטפל יש לו בעיה עם רמה נמוכה ובלתי מספקת של הורמון 3T. כאשר אני מחזיר למטופל את הרמה המתאימה של 3T כדי ליצור אנרגיה ולעלות את החום ל-37 מעלות, כל התלונות נעלמות, הבדיקות מעבדה משתפרות. הבעיה היא שרמה של 3T יורדת במשך השנים בגלל סיבות רבות כלומר הגוף מייצר פחות אנרגיה וחום .האם הרופאים בדקים 3T? לא!! אם המטופל לוחץ והרופא הכול זאת בודק את רמתו בדם, הוא רואה שלפי הבדיקות מעבדה הרגילות הוא ב"גדר הנורמה" בגלל זה שהכוכבית היא בצבע שחור ולא אדום. יש כאן שתי בעיות: הרופאים לא מבצעים בדיקה של 3T האופן רוטיני והפרשנות של הבדיקה לא נכונה. למה הרופאים לא עושים בדיקה של T3? מכיוון שהקופות נתנו הוראה לא לאשר את הבדיקה זאת. כלומר כאשר תאים אינם מייצרים מספיק חלקיקי אנרגיה ATP מערכות אנזימתיות רבות בגיל מבוגר אינם פעילות. אז מה קורה? האנזימים שהיו צריכים לנצל את הסוכר ואת הכולסטרול לדוגמה, משותקים ולכן רמת הכולסטרול והסוכר בדם עולות בשנות 40 ולפעמים קודם. אז נותנים תרופות. אם החולה מבצע בדיקה של 3T באופן פרטי ומראה לרופא הרמתו נמוכה וביחד עם חום הגוף נמוך, הוא אתן לחולה זה עם תלונות את ההורמון 3T? לא !! מכיוון שאם הוא נותן את ה-3T, הכולסטרול והסוכר ירדו ולא צריך לתת-תרופות!!!! לכן אין בבית מרקחת את ההורמון 3T !!! זה שורש בכל הבעיות ברפואה המודרנית בכל העולם שמאפשרים את ההתפתחות של מחלות כדי למכור תרופות שלא מרפאות !!!!
    ו. אשמח להיפגש אתך כדי שתשאל את השאלות המתאימות.
    ז. אני גר ברחוב יאיר שטרן 11 דירה 15 בנווה אמירים. הנייד 050-4434292
    דר אלכס ארדיטי MD

    אהבתי

    1. יפתח ורבר הגיב:

      הכתבה שלך במוסף של 17.8 הייתה בולשיט אחד גדול.
      אני שברתי את הכתף הגעתי למיון בהלל יפה ותוך חצי שעה הייתי בחדר ניתוח,
      פעמיים עשו לי c t וכעבור שעתיים הייתי במחלקה

      אהבתי

להגיב על דר אלכס ארדיטי לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s