מיציתי?

טור מיציתיבשבת האחרונה קרה לי משהו מוזר: חזרתי להיות נורמלי.
קמתי מהמיטה, הילדים כבר היו ערוכים ומוכנים לפעילות מזה שעתיים, ופשוט, משום מקום, לא בא לי.
ממש לא יכולתי להביא את עצמי לזה.
כלומר, שבת בבוקר, אלוהים. כרגע התעוררתי. המחשבה על לצאת עכשיו עם הילדים לבריכה ציבורית רועשת ולקפוץ לתוך איזו פיסת מים זעירה בין מאות ילדים והורים אחרים – חלקם שעירים מספיק כדי לעבוד בפינת ליטוף בתפקיד שרקנים – רק המחשבה הזו גרמה לי לסדרה ממושכת של צמרמורות לא-בא-לי.
ואני לא מדבר על לא-בא-לי ברמת ה"אוקיי, אני אתגבר על עצמי, תנו לי רק לקחת לי קפה ונצא". לא. אני מדבר על לא-בא-לי בדרגת "אני חושב שאני אכנס עכשיו לשירותים, ואז אני אמלט דרך חור האסלה ומערכת הביוב כל הדרך לנתב"ג, ומשם אני אחתוך שתי יבשות שמאלה, ומשם אחצה ברגל את הגבול למקסיקו ואעביר את שארית חיי בגידול שפם וזיקוק טקילה".
כזה סוג של לא-בא-לי.
פשוט לא יכולתי לחשוב על שבת נוספת שבה אני מעביר לילדים את מלוא זמני, גופי, נשמתי, אשתי והעדפתי הקולינרית לאוכל שאיננו מתוצרת מקדונלדס. שבת נוספת שבה אני עושה כל מה שהם מעדיפים לעשות, מפעיל ומבדר אותם, נענה לגחמותיהם, מכניס אותם למכונית, מוציא, מורח בקרם הגנה, מציע פירות חתוכים, שומע בדרך את פסקול "טרולים" ובדרך חזרה את מיטב שירי האירוויזיון האחרון – ובואו, לאירוויזיון האחרון לא היה מיטב.
ופשוט לא יכולתי לחשוב על שבת אחר הצהריים הצפויה לי – כי לכל שבת יש אחר צהריים – שבה אני מגיע איתם לעוד יום הולדת של ילד מהכיתה. ועומד שם בזמן שהמפעיל מפעיל. ומזנב בביסלי גריל. ומרגיש שמן ומנופח ועקוץ. ובוהה באבות מרוטי מכנסיים שכמותי.
ואז לחזור הביתה. טלוויזיות בשבילם. ריב קטן. מקלחות. ריב בינוני. השכבות. הסוף.
פשוט לא יכולתי לחשוב על עוד שבת כזאת.
אז קמתי לאיטי מהמיטה, התנודדתי למטבח, הילדים קיפצו סביבי ושאלו מה עושים היום, ואני עניתי: "לא יודע".
התשובה הזו גרמה למחאות קולניות מצידם – עוד שנייה והם היו יורדים לחסום בזעם את צומת עזריאלי – כי מבחינת הילדים אני אמור לדעת, בכל זמן, מה העונג הבא שלהם. בסוף שניהם הודיעו שלנוכח אוזלת ידי השערורייתית, הולכים לבריכה.
הסתכלתי על אהובתי – שכבר עסקה בחיפוש בגדי הים שלהם – וידעתי שהתנגדות לא תועיל; חצי שעה מעכשיו אני במים, הילדים קופצים עליי, ילדים זרים קופצים עליהם, ילד מסוג אבו-נפחא מזנק משפת הבריכה על כולנו, והאווירה הכללית היא של הנחיתה בחוף נורמנדי מינוס הקלאסה של נורמנדי.
וחשבתי לעצמי שהייתי מוכן למכור כרגע את – אפילו (ובעיקר) – ילדיי, תמורת שבת אחת, רק עוד שבת אחת, של הרווק שהייתי.
שבת שבה אני שוכב במיטה עד מאוחר, קורא עיתונים, מחליט שחלאס להתבטל ולפיכך עובר לספה לקרוא שם עיתונים. ואז מסתמס עם חברים וקובע איתם לצהריים, ויוצא לצהריים, וחוזר הביתה, ישן, מתעורר, יושב במרפסת עם קפה, ואז שואל את עצמי לרגע מה יהיה איתי, מתי תהיה לי חברה רצינית, אישה, אולי ילדים, ואז שוכח מזה ויוצא לבירה עם חבר. ואז הביתה.
אני רוצה עוד שבת אחת כזאת. עכשיו.
"אבא, תיקח לנו לשם גם אבטיח וענבים, טוב?" הילדה העירה אותי. "ואל תשכח את המשקפת שלי. ואבא – אתה נכנס איתי למים, אני רוצה להראות לך קפיצות".
הסתכלתי על אהובתי אורזת קרם הגנה, והיא הסתכלה עליי בחזרה במבט שהבין הכל. "אם אתה רוצה, אני יכולה לקחת אותם, תישאר בבית ותנוח", היא אמרה.
כמובן שזה בדיוק מה שרציתי, לכן אמרתי לה: "לא, הכל בסדר. אני רק אקח לי קפה ונצא".
אנחנו פולנים, לא חשוב מאיזו עדה.
וכך, לאורך השבת, נגררתי בהתלהבות של סוס אלטע-זאכן גוסס דרך הבריכה, הקפיצות, המקלחות, יום ההולדת, הביסלי, היתושים, האשפה, העיר והמוות.
חיכיתי שהלא-בא-לי ייעלם. יתנדף. שאני אכנס לאלמנט. שהכיף יתחיל. כי זה מה שקורה בדרך כלל. לרוב, מתישהו, אני פשוט נכנס לאיזה תא טלפון (או סתם לטלפון הנייד), מסתובב שם קצת, ואז הופך לסופר-אבא: אני מתמסר. נטען באנרגיה. לוקח את הילדים למקומות, עולה איתם על מתקנים, וגם מצליח לעשות משהו שטרם הוכח מחקרית: להנות מזה.
כן, אני האבא שבסוף לוקח את הילדים, וגם איזה חבר שלהם, למקום שאף הורה צלול לא רוצה להגיע אליו בשבת: לפארק מים, פארק הקרח, פארק חולון, פארקור. אני האבא שזורם עם הילדים לא כי מוכרחים (ברור שמוכרחים) אלא כי הוא מסוגל להתחבר, באמצעות מודם ישן ואיטי, לשרידי הילד הפנימי שבתוכו.
אבל בשבת האחרונה זה פשוט לא קרה. לא עבד. סופר-אבא סירב להופיע, ולאורך יום שלם רציתי רק דבר אחד: לא להיות שם. בבריכה הייתי האבא ההוא שפוסע במים בזהירות, מסרב להכניס פנימה את פלג גופו העליון – כאילו ברגע שיכניס תושלם כניעתו. חצי מהזמן ריחמתי על עצמי, ובחצי השני התחלפנו ועצמי ריחם עליי.
והבנתי שאולי זה נגמר. אולי איבדתי סופית את היכולת להנות (חלקית) מאטרקציות ילדים, ומשהו פנימי בתוכי פשוט פקע ואומר לי: די, מיצינו, עכשיו בוא נחזור הביתה לבגרות, לשכב במיטה חצי שבת ולקרוא ספר ולקיים יחסים, ולהשתייך, עקרונית, לעולם שבו לא מופיע, אף פעם, בשום שלב, ברד ענבים.
אבל אז נזכרתי שאני עוד אתגעגע לזה. זה הרי מה שכולם אומרים לי; שיום יבוא, והילדים יגדלו בדרך כל בשר, ויהיה לי את כל הזמן שבעולם ליקיצות טבעיות, להתמסרות לחצאי מרתונים מטופשים, להקשבה לשקט הפתאומי המהדהד שבין קירות חיי. וכל מה שאני ארצה אז הוא שבת אחת נוספת של צרחות וצחוק ילדים וקפיצות למים וילדה שמבקשת שאני אראה אותה.
וניסיתי להרגיש איזו נוסטלגיה חמימה להווה, לפחות כדי להיות מסוגל להוקיר אותו כרגע ולהגיד לעצמי: וואו. אלה הימים של חייך. תתענג עליהם כל עוד הם פה. וכבר ממש התחלתי להרגיש איזו חמימות התחלתית בחזה, איזו הכרת טובה, איזו…
ספלאש.
ילד אבו-נפחא נוסף בדיוק קפץ לבריכה, מתיז מפלים קפואים שלמים על הכתפיים היבשות שלי.
לעזאזל, אני שונא את זה! אני רוצה בחזרה לעולם המבוגרים! עכשיו! כמה עוד יש לי עד שם? עשר שנים? יש מצב לקיצור שליש על התנהגות ילדותית טובה? לא?
ובכן, מעניין כמה עוד שבתות בבריכה זה יוצא.

(פורסם ביולי 2019)

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s