"אתה מוכרח לזכור כל הזמן לראות את כל הטוב בחיים שלך, את הצד החיובי", זה הדבר האחרון שאני זוכר מהפסיכולוג האחרון שלי – שממנו נפרדתי אחרי שלא זכרתי לראות את כל הטוב שבמאות שקלים לפגישה שבועית.
"כי העניין איתך", הוא המשיך, "זה שיש כל כך הרבה טוב בחיים שלך, אבל שום דבר מזה לא מצטבר. במיידי כל מה שאתה מצליח לראות זה את כל מה שרע".
האיש דיבר, ואני חשבתי לעצמי שהוא צודק במאה אחוז, אבל מה לעשות, יהיו פקקים בדרך חזרה מפה. ולמה, לעזאזל, גם כשאני משלם לפסיכולוג סכומים בסדר-גודל דנטלי הוא חייב לגור ולעבוד בנס ציונה?
ואולי זה פשוט בלתי אפשרי בשבילי, לזכור את כל הטוב שבחיי כשמדי בוקר אני נגרר מהמיטה למטבח בהליכת זומבי מעולפת וחושב לעצמי את אותה מחשבה בדיוק: "פאק, עוד יום זהה בדיוק, ושוב אותם סנדוויצ'ים בדיוק, ולמה כל בוקר וערב הם שידור חוזר, ומתי החיים שלי הפכו לדבר הדהוי הזה והאם יקרה לי אי פעם שוב משהו מסעיר מלבד, מתישהו, ארוחת צהריים?"
כי זו המחשבה שאיתה אני כבר רגיל להתעורר בבוקר, ועכשיו לך תחליף אותה במשהו כמו "ייפי! יום חדש! איזה כיף של יום, שבטוח יקרו בו המון דברים טובים! ועכשיו אקפצץ לי למטבח להכין למתוקים הקטנים את הסנדוויצ'ים הטעימים!"
מה אני נראה לכם, אידיוט? אני חי מספיק זמן בעולם כדי לדעת שחשיבה חיובית היא משהו מאוד לא אחראי לעשות בשש וחצי בבוקר. ובהמשך היום.
למעשה, די ביססתי את חיי הבוגרים על הסלוגן "תחשוב רע, יהיה רע, אבל אולי תופתע לטובה ויהיה לא-רע".
רק שלאחרונה קרו לי שני דברים שהובילו אותי למחשבות חיוביות על חשיבה חיובית:
קודם כל, שמתי לב ש"ווייז" משתפרת אם אני מאמין בה. אני מדבר על האפליקציה הזאת שתמיד מסייעת לי להגיע בדרך הקצרה ביותר מהבית למקום שבו אני אשב בתוך המכונית שלי ואצרח מזעם, אחרי מסלול ייסורים נוסף שהעביר אותי דרך שני אזורי תעשייה, שלוש חצרות, שני לולים וחלון אחורי.
ובכן, לאחרונה שמתי לב שאם אני בוטח באפליקציה לחלוטין – כלומר משלים מראש עם שעת ההגעה היעודה, נצמד להוראות, לא מנסה לנווט בעצמי ומתעלם לגמרי ממה שנראה כמו פקקים (והוא, כידוע, מחלפים) – זה עובד. הדברים מסתדרים. אני מגיע בזמן, ואפילו ברגוע.
וכאילו זה לא מספיק, קורה לי בזמן האחרון עוד משהו חיובי: אני מוצא חנייה. אל תגלו על זה לאף אחד – זה רק יביא לי את הנאחס – אבל לגמרי בינינו? יש חניה בתל אביב לפחות כמו שיש שופטים בירושלים (ממש קצת), והדרך היעילה ביותר למצוא אותה היא לדעת מראש שאני הולך למצוא אותה. כלומר, מרגע שהתחלתי לתפוס את עצמי כבנאדם שמוצא חנייה – שלא לומר כבחור שמחזיק בכוח-על סודי למצוא חניה בתל אביב – המציאות די מיישרת איתי קו, ואפילו מדרכה שלמה.
עכשיו, אני יודע כמו מה זה נשמע; כמו בולשיט ניו-אייג'י על חשיבה חיובית, על תודעה שמייצרת הוויה, על "זימונים" ועל חבר שלכם שקנה מיטת טיפולים ועבר לחיות איתה בפרדס חנה. בסדר.
אבל כשאני חושב על זה, יש היגיון בהנחה שחשיבה חיובית הופכת אנשים לנחמדים יותר, ולפיכך המציאות מתייחסת אליהם טוב יותר,  ולפיכך החיים שלהם הופכים טובים יותר ביומיום.
אז למה אני לא מסוגל? כי באמת שאני משתדל, ממש משתדל, לזכור בכל יום את הדברים הטובים בחיים שלי.
לזכור שיש לי שני ילדים נהדרים ובריאים שבאו בקלות ואוהבים אותי (בזמנים שנוח להם, אוקיי).
שהתחתנתי עם האישה היחידה בעולם שמסוגלת לא רק לשאת אותי לאורך זמן, אלא אפילו – באופן שגם היא לא יודעת להסביר – להנות מזה.
שעברתי את הקולונוסקופיה שלי בהצטיינות יתרה.
שיש יין לבן במקרר. ופרק אחרון של "צ'רנוביל" בנטפליקס.
וש… טוב, לא נולדתי בכפר בסומליה. או בשואה. זה תמיד טוב לזכור.
אבל אז, אחרי שגמרתי להיזכר בכל הניסים מרחיקי-הלכת האלה, אני לא יכול שלא להיזכר בחשבון הבנק שלי – המכונה עושילנד – המאושפז בימים אלה עם אנורקסיה וחשש כבד לחייו. ובכישלון הכלכלי המתמשך שהוא חיי.
ובעובדה שמעולם לא כתבתי את יצירת המופת הגדולה – או הקטנה – של חיי.
ושחיי, אם כבר מדברים, סבו זה מכבר על הציר הבלתי נראה שבין "יש לי עוד זמן. הרבה זמן" לבין "ריבונו של עולם, מתי הגעתי לגיל שבו זה לגיטימי להשתמש ב'ריבונו של עולם'? לאן הלך כל הזמן? ואיך מסדרים את זה ככה שבזמן שנשאר אני עוד אספיק לראות את אוסטרליה, הקריביים,  הפולינזיים, דרום אמריקה, אפריקה וספרינגסטין?"
ושפקקים איומים. וביבי. וגסיסתה של הדמוקרטיה הישראלית. והצורה החיצונית שלי – מה נהיה? ואיך אני מפסיק להשמין וחוזר לגוף שלי מלפני הלידה (של הראשון שלנו)?
ודי מהר המחשבות הפריווילגיות העגומות האלה מסתחררות עוד ועוד, ומפלצת חוסר-התוחלת-של-הכל שוב מרימה את ראשה המכוער, ואני תוהה מה בכלל המשמעות והטעם, ולמה כולנו ממשיכים להתרוצץ כאן ולהעמיד פנים שמשהו מכל זה הוא יותר מהעברת זמן בחדר ההמתנה הגדול למותנו.
וזהו. הלכה כל החשיבה החיובית, ואני חוזר – ככלב השב אל קיאו (הם אשכרה עושים את זה?) – לדפוס החשיבה השלילי שהמוח שלי רץ בתוכו כמו בתלם הכי חרוש ומוכר בשדה.
זה עניין של הרגל נפשי; ההרגל להניח לעצמך לצנוח. להיאחז בכנפיה של כל מחשבה מדכאת – או שיר עצוב – ולהניח להם לסחוף אותך אחריהם.
זה עצבות אינהרנטית. אולי נולדים איתה. אולי מפתחים אותה בגיל צעיר. אולי רואים אותה בעיניים שלי בצילומי ילדות. ומתישהו היא הופכת לטון הרגשי הרגיל שלך, זה שאליו תמיד תתכוונן כברירת מחדל.
אבל אולי אפשר להיגמל ממנה. לעקור אותה.
אין לי מושג איך. עד היום, שום מושג. כי הנה מה שאף פסיכולוג לא הצליח להביא לשולחן: את האיך. איך להתחיל – ובעיקר להמשיך – לחשוב חיובי. איך לשמר את הישגי דיאטת החשיבה החיובית ולא להיכנע שוב ושוב לממתקי העצבות שקורצים מכל פינה. איך לעבור ממחשבות על "ווייז" וחנייה לתפיסת חיים חיובית כוללת, יומיומית.
איך להיות מסוגלים פשוט להתרומם מדי יום, כמו בלון הליום, אל תקרת הזכוכית של שביעות הרצון האפשרית שלך. איך?
אלפי שקלים – בתשלומים לא נוחים לי – יועברו לפסיכולוג הראשון שייתן תשובה נכונה (הפנייה מיועדת לשני המינים ולבעלי כל המקצועות).

(פורסם ב-5.7.2019)