מאז הלידה לא חזרתי לעצמי. את המשקל שהעליתי בזמן ההיריון עוד לא לגמרי הורדתי, והעובדה שהרשיתי לעצמי לזלול בלי חשבון לאורך החודש התשיעי לא עזרה.
מדי פעם במהלך השנה האחרונה אמרתי לעצמי: אני חייב לחזור לפילאטיס, אבל אני לא חושב שפילאטיס יקבל אותי בחזרה, בעיקר אחרי מה שאמרתי עליו לאהובתי כשקבעתי שמבחינתי היא יכולה להפסיק ללכת לקשקוש הזה, ממילא מדובר במיטות קפיצים בריח משבר אמצע החיים. כשאני מסתכל על עצמי מקרוב בראי, נדמה לי שאני יכול ממש לראות את סימני המתיחה שהשאירה הלידה – אם כי כיום אני כבר מעכל שזו לא מתיחה. לא; זה פה כדי להישאר.
אני יודע; מירי בוהדנה דיגמנה לקטלוג ביקיני יומיים אחרי הלידה, וגלית גוטמן עושה תצוגות מסלול תוך שהיא בצירים. אני לא כזה. אני צריך לקחת את הזמן אחרי לידה. זקוק להתאוששות ההדרגתית. אני צריך לתת לגוף שלי זמן לעכל את מה שעבר הגוף שלה. אני מוכן גם להודות שההנקה לא עשתה לי טוב. בכל השעות שהוא ינק לה מהחזה, אני ינקתי לנו מהמקרר. זו ההזדהות עם הפעוט, אני מניח. אומרים שכדאי להורה המותש להסתנכרן איתו: כשהוא ישן – אתה ישן. כשהוא אוכל – אתה אוכל. כשהוא פולט – אתה אוכל. כשהוא בוכה – אתה אוכל. מוכרחים להזדהות גם קצת עם האישה, והיא אכלה לא מעט. מה אכפת לה; הכל ירד בהנקה. לא רציתי לתת לה לאכול לבד. בכל המדריכים כתבו שאתה צריך להיות שם בשבילה. למעשה, הסתנכרנתי גם עם האישה: כשהיא ישנה – ישנתי. כשהיא אכלה – אכלתי. כשהיא היניקה – אכלתי. וכשהיא שוב ישנה – נישנשתי משהו.
החזה שלי התמלא בהתאם, וכרגע, להערכתי, אני סובל מגודש. לא אכביר פרטים. גם הבטן שלי איננה קרש הכביסה שהייתה בעבר הרחוק, וכשהתיישבתי לאחרונה בכורסת מסאז' חשמלית, נדהמתי לראות את הבטן שלי עושה תנועות טיפוסיות לרקדנית אוריינטלית בדאון-טאון קהיר. זה נראה כאילו הנוסע השמיני יצא שם בפנים לג'וגינג. מעולם לא הייתי שמן. המשקל הביתי שלנו – מי שכמעט תמיד נוקם מיידית במי שמעזים לדרוך עליו – אהב אותי כמו בן זקונים מוצלח. מעולם לא נשלחתי למחנות המעצר התזונתיים הנשלטים בידי פריכיות קשוחות. תחת הסעיף "דת" ברוב המסמכים הרשמיים רשום אצלי "קינוחים." אני מאמין בהם. הם מזינים מאוד, טעימים, מלאים בכל מה שהגוף שלך צריך וכמעט מעולם לא הכזיבו אותי.
אבל מאז הלידה משהו במטבוליזם שלי השתנה. אני עדיין לא שמן, לא. אבל כמו שחבר כן מספיק אמר לי במעמד הורדת חולצה בים: "לא שמן, אולי קצת רופס."
רופס. זה מה שקורה לגברים שמצליחים להישאר רזים אחרי גיל 40 או לידה. אנחנו לא הופכים שמנים; אנחנו הופכים רופסים. זו לא באמת כרס, אבל זה עיגול במקום שבו היה פעם ריבוע. זה לא באמת שומן, אבל זה בטח לא שריר. זה סוג של ג'לי, וזה יושב עליך טוב רק אם קוראים לך פואד. השאלה היא מה עושים עם זה, שאיננו כריתה בסכין מטבח, כפי שלפעמים דוחק בנו איזה אינסטינקט חייתי, פשוט לעשות.
חדר הכושר, כמובן. אני רשום. שילמתי בתחילת השנה  3,500 שקל דמי מנוי. מאז ביקרתי בו שלוש פעמים וקבעתי, להערכתי, שיא עולמי בענף הכמעט אולימפי של תשלום לביקור. יותר מ1,000- שקל תמורת שעה בחדר כושר, זה מה שיצא לי בממוצע השנתי. ביקור של אברם גרנט במכון מסאז' עולה פחות.
אבל הרפיסות לא עברה. לא משלושה ביקורים שנתיים בחדר כושר. ואיכשהו, אני מרגיש שחדר הכושר הוא כבר לא באמת הפתרון, גם אם תהיה לי דרך לחזור לשלושה ביקורים בשבוע. כי גם בתקופה שבה הגעתי לשם בתכיפות שגרמה להנהלה לכלול אותי בביטוח תכולת המבנה הקבועה, לא באמת נראיתי רזה. למעשה, חדר הכושר ניפח אותי – לא בשרירים, גברים מסוגי לא באמת עושים שרירים, השרירים שלנו לנצח יתחבאו מאחורי תירוצים – אבל משהו בי התרחב. אולי הכתפיים. אולי הראש. אולי הצוואר. אולי העיניים. בכל אופן, התוצאה הייתה שאנשים העיפו בי מבט ואמרו: "עושה כושר, הא"? שזו לא מחמאה, אלא דרך אחרת להגיד: "בנאדם, כשרק נכנסתי לחדר, ברגע הראשון הייתי בטוח שהגעתי בטעות לדף הפייסבוק של אלי האנה! קטעים."
כי חדר כושר, כשאתה באמת מתמיד בו ועושה את הדברים כמו שצריך, נגמר בנפיחות לא הגיונית באזורים שונים בגוף, שמתישהו אתה מתחיל לתהות מתי תרד. זו הסיבה שבחודשים האחרונים התחלתי לחשוב על דברים הפוכים מחדר כושר. דברים מרגיעים יותר. יוגה, למשל. אני מנסה לעשות יוגה במקום די פסטורלי מול נמל תל-אביב. אל תשאלו אותי אם אני באיינגר או באשטנגה, כי מבחינתי, רוב הזמן, אני בקומה. היוגה מרגיעה אותי – בעיקר החלק בשיעור שבו אתה שוכב על הרצפה, עוצם עיניים, פורס זרועות, מקשיב לנשימותיך, מנסה לא לחשוב על כלום ואז מתעורר אחרי שעה כשמבקשים ממך להפסיק לנחור ולרייר וללכת הביתה כי פה זה לא בית מלון.
כשאני מצליח להישאר ער לאורך השיעור אני בוהה בגלי הים בעודי מנסה לשמור על יציבות בתנוחה עם שם שנשמע כמו הרא-שוואנאסן (בסנסקריט: "הכלב ארוך הצוואר הטומן את ראשו באחוריו בעוד ידו מושטת לשלום לשכנינו ורגלו תקועה בין עיניו"), ומבין כי אני מסוגל להישאר בתנוחה הזו בערך את פרק הזמן שבו גלי הים ממול מסוגלים לעמוד במקום בלי לזוז.
כשרק הגעתי ליוגה שאלתי את המדריך אם זה מסתדר עם חדר כושר. "בשום אופן לא," גער בי האיש. "יוגה באה להאריך את השרירים וחדר כושר מקצר לך אותם." מאז אני מאריך ומקצר – יוגה פעם בשבוע, חדר כושר פעם בשבוע, ונשאר, בהתאם, רופס כמו בדיחה שעפר שכטר ניסה לכתוב לעצמו.
בשבוע האחרון אני חושב על הרעיון לעשות משהו כמו יוגה, אבל בלי כל הקטע הגופני. נדמה לי שקוראים לזה מדיטציה, ואני מכיר אנשים שנשבעים בזה – בעיקר כי אמא שלהם כבר לא מרשימה אף אחד מספיק כדי להישבע בה. אולי המדיטציה תעזור לי, סוף-סוף, להתגבר על הנוירוזות, החרדות וחוסר הריכוז הכללי, ולהתחיל להתבונן פנימה לתוכי כמו שצריך – ואם אפשר, בלי לראות שם את שאריות סלט העוף מארוחת הערב של אתמול. מצד שני, אני מבין שגם מדיטציה לא תפתור שום דבר בפעם הבאה שתידרש ממני הורדת חולצה בנסיבות חברתיות. מרזה או מחטב (אלוהים, השתמשתי במילה הזו!) זה לא.
לא מזמן ניסיתי קיקבוקסינג תאילנדי – שזה כמו יוגה הפוכה: במקום לנשום עמוק ולנסות להישאר במקום, ארבע דקות לתוך השיעור אתה לא נושם, רגל אחת שלך מונחת על שק אגרוף בעוד השנייה מונחת על הכתף הצולבת, יתר האיברים בורחים כמו משוגעים לכיוונים מנוגדים, וכעבור עשר דקות מוציאים אותך משם בשני בקבוקים גדולים.
כך שבין חזרה לחדר כושר, יוגה, קיקבוקסינג ומחשבות על מדיטציה – שזה בעצם מדיטציה – אני תוהה אם יש בכלל טעם לבחור. גברים בגילי עושים דברים די שערורייתיים כדי למנוע מהרפיסות להשתלט. אנחנו רוכבים על אופני הרים בשש בבוקר, אנחנו מקימים קבוצות כדורסל שכונתיות לשישי בצהריים, אנחנו משחקים סקווש למוות, אנחנו רואים פרזנטציות פאוור-פוינט של יותר מחצי שעה, שבהן המציגה גם מקריאה את הטקסט שעל המסך באיטיות מייסרת. אני מבין את זה; גברים בני 40 שהשליטה בזמנם נלקחה מהם מיד אחרי שהזמן עצמו עוקל לטובת חיים של ילדים אחרים, צריכים למצוא לעצמם דרך להישאר מחוברים לאני הישן, הרזה, העצמאי שלהם. מה שעבד בעבר – לאכול, לישון, להתפלל לסקס הלילה – כבר מזמן לא עובד. אנחנו צריכים לעשות משהו עם הגוף הנבוך והמותש שלנו, בעיקר אחרי לידה. אנחנו צריכים להוריד את מה שהעלינו, להחזיר את הבטן הרכה לשולח. אנחנו צריכים ספורט חדש – משהו שייקח בחשבון את הזמן שאין לנו, צריכת האלכוהול המוגברת והנטייה החדשה שלנו לשתיקות ארוכות יחסית, שבמהלכן אנחנו בעצם ישנים בעיניים פקוחות.
איכשהו, מכאן – עם ההרגשה האבודה הזו שבין הצורך בספורט לנחיצות האיזון, בין הדרישה לתחזוקת הגוף לבין התביעה לייצוב נשימה, בין חוסר הזמן להיעדר הכוח – נראה שאף בחירה לא תשיג את כל המטרות. מהמקום הזה אני כמעט מתחיל לראות את ההיגיון שבלקרוא לגולף ספורט. או להליכה. או לאחזקת יאכטה. ואולי אני פשוט אפתח לי ענף ספורט נינוח משלי. רחיצת המכונית במנהרה אוטומטית, נניח. או הוספת ממתיק. או, הכי טוב, דריכה במקום.

(פורסם ב-11.6.2010)

(