לזכותי ייאמר שתמיד נראיתי צעיר מגילי, ואני כולל בזה גם את גילי מהצמד גילי וגלית. לאורך שנים, בכל פעם שבה הסתכלתי בראי ראיתי שם, בסך הכל, בחור לחלוטין דומה לי, כלומר מישהו צעיר בהחלט שנראה לגמרי כמוני בגיל ,21 לא יום אחד יותר, וגם אם כן — ואפילו אם עשר-עשרים שנים יותר — זה עדיין אותו אחד. בחור צעיר.
"תראה," אמרתי לעצמי במהלך ארבע השניות שבהן הסתכלתי בראי בכל פעם (אחרי, כמובן, דברי הפתיחה שכל גבר משמיע לעצמו כשהוא מסתכל בראי: "תותח,("! "אתה עדיין אתה! כבר בן לא-מעט-ועוד-קצת, ועדיין אתה! אתה לא מזדקן! אתה לעולם לא תזדקן! החשד הבסיסי שלך — שלפיו כל העולם מזדקן חוץ ממך — כנראה נכון. עובדה שאתה עדיין נראה כמו שנראית תמיד."
בכל השנים האחרונות הראי המשיך להגיד לי את מה שרציתי לשמוע ")תותח שרמנטי, רזה ושמור שכמותך! אתה תחיה לנצח או קצת אחר כך(" ולהראות לי את מה שהראה תמיד: בחור דומה לי באופן מניח את הדעת, כלומר מכוער בהתאם אבל לפחות עקבי בזה, שהזִ קנה לא רק שלא קפצה עליו, אלא כנראה קפצה ממנו לתהום עמוקה, התרסקה ומתה, ויותר לא שמעו ממנה.
הראי הבטיח לי שאני עדיין אני, לא משנה בן כמה אני. בדיוק כמו שהייתי. כמו שאני זוכר. כמו שאני מדמיין את עצמי אצלי בראש. בחור צעיר.
אבל לפני כמה חודשים קרה משהו שאני מעדיף לשכוח, ולכן בואו ניזכר בו: העוזרת פינתה, משום מה, את ערימת הקופסאות והבגדים שכיסתה באופן מסורתי את כל חלקו התחתון של הראי, ואני התחלתי לקבל מהראי, מלבד הפרצוף מסותת הלסת (האליפטית והרכה) שלי, גם את מה שאני מכנה, בטעות מוחלטת, הגוף שלי.
כי זה לא הגוף שלי. זה גופו של גבר קצת רופס, רזה עקרונית אבל לא מעשית, שהעור מתוח עליו כמו שמיכת פוך מקווצ'צ'ת, ובמקרה שהוא מוריד חולצה מתברר שיש לו קצת ציצים. בעצם קצת יותר מקצת.
שאלתי איזה רופא בעניין הזה — ואחר כך עוד אחד, רק כדי שהראשון לא ייעלב — ושניהם אמרו לי שאחרי גיל מסוים, השומן הגברי מתחיל להצטבר בבטן, בחזה או בשניהם, ושאני אגיד תודה שאצלי זה לא בשניהם ואעיף מבט בקטלוג החורף של טריומף. חוץ מזה, הם אמרו, יש ניתוח, אפשר לשאוב משם שומן, זה יעלה לי רק 13 אלף שקל אבל בתמורה אני אקבל בחזרה את הדימוי העצמי הקודם שלי.
אני שוקל את זה ברצינות, כי באמת, מעבר לצורך שלי להמשיך להיראות כמו שאני נראה, נדמה לי שיש הצהרה יפה בניתוח להקטנת חזה דווקא בעולם הנשלט תמידית בידי הנלסון מגדלה של ישראל, ד"ר דב קליין.
אבל בזמן שאני שוקל את זה, כשאני מסתכל בראי אני ממשיך לקבל מסרים מדאיגים.
כלומר אני עדיין רואה שם את מה שראיתי תמיד, אבל טיפה אחרת. הדמות היא אותה דמות — היא אני, אני הישן, אני המוכר — אבל כמו בחידוני "מצא שמונה הבדלים," אני מתחיל להבחין שיש הבדלים זעירים ושאין לי כוח לזה ומה נתקעתי על עמוד השעשועונים.
זה משהו בפרצוף שלי ש… יצא קצת מאיפוס. קשה לשים את האצבע על מה זה בדיוק, אבל הרושם הכללי הוא של מישהו שהוא לא לחלוטין ובאופן מלא בן ,21 כלומר לא לגמרי מי שהייתי עד לא מזמן. מאז אירוע הציצים, אני מבחין שמשהו השתנה גם בפנים שלי.
כלומר, זה אותו פרצוף, אבל אולי משהו בפרופורציות השתנה? יצא מכוונון? אולי הראש שלי נראה קצת קטן מדי על הגוף הזה? או שאולי זה משהו בשיער — ייתכן שהוא מקליש טיפה במרכז הראש?
חוץ מזה, ייתכן שיש איזה שינוי באוזניים שלי. אני לא משוכנע בזה, אבל יש מצב שהן גדלו קצת. יודעים מה? בעצם לא, הן תמיד היו גדולות קצת. אבל עכשיו אולי, כאילו, עוד קצת? לא סגור על זה. אף פעם לא מדדתי אוזניים. כמו שלא מיששתי לעצמי את הצוואר — מלבד עכשיו, כשנדמה לי שחלה שם איזו התרופפות עור קלה. כמו שמעולם לא הסתכלתי מקרוב על איכות עור הפנים שלי, מלבד עכשיו, כשנדמה שהוא הולך והופך מחוספס, שרוט משהו, טיפה משומש.
כך שהרושם הכללי שלי ממבט חטוף בראי הוא שמלבד העובדה שאני, כרגיל, תותח, ייתכן שניצבת שם כרגע גרסה שלי שמתחילה להזכיר במשהו ציורים של דיקטטורים מרושעים, מחודדי גולגולת, מקריחים וארוכי אוזניים, לרוב עם איזושהי שן קדמית חדה. זה לא בדיוק האני שהייתי. כלומר זה האני שהייתי, אבל עם טוויסט כלשהו. זה אני בגילי, כנראה.
אבל איך זה קרה? ומה באמת השתנה? והאם זה בכלל נכון שחל בי שינוי או שאני רק מדמיין? ואם אני רק מדמיין, אני מוכן בבקשה להפסיק עם זה?
אז אני מנסה. באמת שאני מנסה לראות בראי את הדמות הקבועה, הישנה, המוכרת. ואני רואה אותה. והיא מוכרת, אבל טיפה פחות. משהו שם זז, וזה יכול להגיד רק דבר אחד: שהגיע הזמן להחליף ראי.
או שאולי אני משתנה. שאולי כבר השתניתי. ושאולי יום אחד אני אהיה שונה לגמרי. אני אהיה אדם מבוגר, ואז אדם זקן (אוקיי, אני לעולם לא אהיה "זקן," כי המילה "זקן" נאסרה לשימוש) ואז אני איראה אחרת לגמרי מדמותי הישנה והמוכרת כבחור צעיר.
אבל מתי זה קורה? מתי מתרחש המהפך הזה שהופך אדם צעיר, שנראה גם בשנות השלושים והארבעים לחייו עדיין כמו אדם צעיר, לאדם זקן? מתי הופך הפרצוף הצעיר הזה, הברור, התכ – ליתי, לפרצופו המדולדל, קמוט הצוואר, חבוש הברט, המאותת לך כי לפניך אדם זקן-אבל-לפניך? מתי מגיע הרגע שבו אתה עומד מול הראי ורואה שם את האדם המבוגר שהפכת להיות? ומכיר בזה? מתי אנחנו מקבלים את התשובה לשאלה שמעולם לא הצלחנו לנחש את התשובה עליה: איך אני איראה בזקנתי?
אולי נשים רואות את זה קורה בזמן אמיתי. אולי כי זמן ההסתכלות בראי השנתי שלי לא מצטבר לזמן ההסתכלות היומי של אהובתי. אולי כי הראי ואני מנהלים יחסי שלום-שלום שבהם הוא מאשר לי, במבט חטוף, שאני עדיין אני — בחור צעיר ונמרץ, אין מה לראות פה, תמשיך ללכת. ואז, יום אחד, משום מקום, אני מבחין שמשהו שם לא זהה בדיוק למה שהיה תמיד, ואני נעצר ומעיין בפרטים ומגלה ש… לכל הרוחות, ראי! לא יכולת להגיד משהו קודם? מהם השינויים המתחוללים בגופי, ראי?
ואני מתחיל לשים לב לשינויים. להתלבש בהתאם. לשקול התערבות חיצונית. אני הופך מודע. ואולי המודעות הזאת היא שמביאה, לבסוף, להזדקנות האמיתית.
ואני חייב, איכשהו, לחזור ולהסתכל בראי במבט החטוף ההוא, האדיש. לוודא שהייתי ונשארתי מה שאני, ולהמשיך הלאה. לדעת שמה שנשקף בראי הוא דמותו של בחור צעיר שהוא אני וזהו.
אבל משהו בכל זאת השתנה. משהו קורה. ועכשיו אני לא יכול להפסיק לבהות בעצמי בניסיון ללכוד אותו בזמן שהוא קורה.
אולי זה אני הופך למבוגר.
ואולי, אחרי הכל, זה פשוט אני הופך לתותח.
(פורסם ב-20.12.2013)
סיירת שקד/ רענן שקד 