איפה הילד

טור איפה הילדאני לא יודע איך לבשר את זה לעצמי, אז אולי כדאי שאני אשב, אקח נשימה עמוקה, אמזוג לעצמי כוס מים קרים, ואז אגיד את זה לעצמי חד וחלק, בתקווה שאני אהיה בסדר.
אני יושב? או-קיי, הנה זה:
אני כבר לא צעיר.
איך אני יודע? האמת, אני לא. מבחינתי, אצלי בראש, אני לגמרי צעיר, אני מחובר, אני בעניינים – כל כך בעניינים עד שאני משתמש במילה "בעניינים" – ואין לי שום הוכחה, להוציא רישומים שאף אחד לא בודק אף פעם בתעודות זהות זניחות, שאני בן יותר מ-27.
אני מסתכל על עצמי בראי, ואני רואה אדם צעיר. או-קיי, אולי לא בן 27, אבל לא הייתי נותן לעצמי יותר מ-32 וגם אז הייתי אומר לעצמי: "פששש,  32? מה אתה אומר. לא רואים. לא הייתי נותן לך יותר מ-28".
אבל אז אני מגיע לאירוע חברתי, וחבר שלי – שגם הוא צעיר, כמוני – מכיר לי חבר טוב שלו. וזה גבר מבוגר. לגמרי מבוגר. שיער אפור, פנים שכבר לא יהיו חלקות, ידיים שכבר לא יהיו חלקות. כן, הוא לבוש כמוני וכמו כולם כאן, טי-שירט, סניקרס – אבל זה לא עוזר לי; הרושם הראשוני שלי, המילה הראשונה שקופצת לי לראש, היא "מבוגר." אני במסיבה עם איש מבוגר.
זה אותו פעמון "מבוגר" שצילצל לי בראש אינספור פעמים כשהייתי בן 20 וקצת, 30 וקצת ופגשתי "מבוגרים;" כשנקלעתי לאיזו ישיבה מקצועית, או התכנסות חברתית, עם אנשים שהיו, בעליל, מבוגרים יותר – פורומים שבהם לא היה ספק איפה הילד: אני הייתי הילד. התייחסו אליי ככזה. שמחתי להיות כזה. הקשבתי להם ככזה. התנשאתי מעליהם ככזה.
ועכשיו – הנה זה קורה: אני מגיע למסיבה של החברים הצעירים – כמוני! – שלי, ואז, משום מקום, מבוגר. בן אדם מבוגר. ואף אחד לא מרגיש שהוא יוצא דופן. כולם מתייחסים אליו כאל אחד מהחבר'ה. ומכירים לי אותו על בסיס חברי. יענו, גם אני יכול להיות חבר שלו. יהיה לנו על מה לדבר. אבל פאק, אנשים, אתם לא רואים שמדובר במבוגר? מה לי ולו? אני ילד!
ואז אני מסתכל סביבי על המסיבה הזו, ורואה ש… כן, הוא לא היחיד פה. יש עוד כמותו. אנשים שבהחלט עונים לקונספט הוויזואלי הפרימיטיבי שלי לגבי "מבוגר." והם סביבי. ואני חלק מהם. ואנחנו באותה מסיבה, מבעבעים באותה לחות תל-אביבית שמזקינה את כולנו בקצב דומה, על בסיס אותו שנתון התחלתי. והאם זה לא אומר, במקרה, שגם אני, אולי, ייתכן, בסבירות כלשהי –
לא, מה פתאום. אני לא נראה ככה. אני לא כזה.
ואז אני חוזר הביתה ונתקל בצילום מכנס המחזור שלי, שהתרחש בדיוק לפני שנה. ברגע הראשון זה מחמם לב – אחחח, כמה צעירים ונרגשים היינו אז, לפני שנה. ברגע השני אני מסתכל על האנשים האלה מקרוב, ורואה את זה שוב ושוב, לכל אורך השורות המצטלמות:
אדם מבוגר. עוד אדם מבוגר. אישה מבוגרת. ולידה גברת. ו… מה הגברת לובשת? אלוהים, איזו דודה! בת כמה היא?
זו קבוצה של אנשים שבכל זמן נתון עד היום הייתי אומר לכם, במבט חטוף, שמדובר ב"מבוגרים." מסוג הקבוצות שמצטלמות בסיומו של טיול מאורגן לאירופה הקלאסית. אבל אלה בני המחזור שלי! כולם בגילי. ואני ביניהם. עכשיו אני בוחן את עצמי בצילום המחזור, מנסה להבין אם גם אני "מבוגר." מנסה להסתכל על עצמי מבחוץ, בעיניים זרות, במבט חד, פתאומי. האם המילה הראשונה שתקפוץ לי לראש תהיה "מבוגר?"
לא, אני לא. בחיי שלא. עדיין לא. אני אני. אני צעיר. לא יכול לתפוס את עצמי אחרת.
וזה הכל עניין של תפיסה עצמית, לא?
בגיל 20 וקצת יצאתי עם אישה מבוגרת ממני. כשהכרתי את החברים שלה, כולם היו "מבוגרים." הם התייחסו אליי כמו לגור כלבים. אני התייחסתי אליהם כאל "ממש זקנים" – אנשים שלך תדע כמה בכלל עוד נשאר להם לחיות.
הם היו בני 45, אולי 50.
אני מתקרב לשם עכשיו, ואני מנסה להכין את עצמי; להבין איך זה מרגיש להיות, סוף-סוף, מהצד השני של הגדר, בקבוצת ה"מבוגרים;" אלה שמספיק להעיף בהם מבט בודד כדי לדעת שהם "מבוגרים." לפעמים אני מבין שאני כבר בטח שם כשאני מסתכל סביבי – במקומות עבודה, בבר, בהופעה, במונית שירות – וקולט שכולם מסביב, בעצם, צעירים יותר ממני. בהרבה, במעט, אבל צעירים יותר. האם הם מסתכלים עליי וחושבים לעצמם: "מבוגר?" או שאני מצליח עדיין להסוות את עצמי? ובכלל, מתי אתה מפסיק באמת להיות צעיר? אולי כשאתה כבר לא מוכן או יכול לעזוב הכל – עבודה, מדינה, בת זוג – למען משהו חדש שאתה מאמין בו. אולי כשלא נשארת לך במלאי אפילו התחלה-מחדש אחת.
ואולי אתה הופך למבוגר כשהסטטיסטיקה מנצחת אותך. כשכולם סביבך באמת צעירים יותר והסביבה רואה בך "מבוגר." הנה, בזמן האחרון התחלתי לקבל הביתה דואר זבל של כל מיני "הרצאות" ו"חוגים," שמבטיחים להעשיר את עולמי בשלל מפגשים מרתקים שבהם אוכל ללמוד על גדולי הפילוסופים, תרבויות האינקה, תולדות הקולנוע והתקופה הקלאסית במוזיקה. כן, אלה החוגים וההרצאות שבדמיוני מאוכלסים באמא שלי, דודה שלי וחמותי. אף אחת מההרצאות לא מבטיחה לנסות להרחיב את השכלתי ב"איקונות תנועת הפאנק," "עלייתה ונפילתה של סצינת סיאטל" או "מיכאל הנקה ואכזריות קולנועית בלתי נתפסת" – נושאים שאולי יעניינו אותי כצעיר יחסית.
אני יודע שזה רק עניין של זמן – בטח שבועיים – עד שתיבת הדואר שלי תיסתם גם בפליירים של "שבתרבות," מכשירי שמיעה משוכללים, בתי גיל הזהב ובטח גם בוני מצבות משיש איטלקי איכותי. אין לי מושג אם כל ההצעות האלה קשורות לכתובת המגורים האולטרה-בורגנית שלי או למשהו שהם יודעים עליי ואני עדיין לא, אבל די ברור שהם לא עוזרים לי להמשיך לשמר את מורשתי כבן 30 וקצת נצחי.
אין לי מושג מה יכריע לבסוף את התפיסה העצמית שלי. מתי אני אסתכל בראי ואראה שם "מבוגר." מתי אני אתחיל לתפוס את עצמי כבן גילי. אולי זה לא יקרה לעולם. בשנות  ה-20 לחייך אתה הרי יודע שאתה צעיר. בשנות  ה-30 אתה עדיין יודע שאתה צעיר. בשנות  ה-40 אתה אומר לעצמך שאתה עוד צעיר, וגם עושה כמה דברים דחופים כדי להוכיח לעצמך. בשנות ה-50 כשאתה מסתכל על קרובי משפחה – שלא לומר הורים – שמגיעים לא רק לפרקם, אלא גם לסוף הספר, אתה אומר לעצמך שבהשוואה אליהם אתה צעיר ונמרץ – לפחות צעיר ונמרץ מספיק כדי לטפל בהם. ובשנות  ה-60 לחייך אתה יודע שאתה עוד צעיר – מה, 60 היום זה כלום!
אני מניח שבסביבות גיל 78 ייתכן שאני אתחיל להגיד לעצמי ש"כן, אני צעיר, אבל אולי קצת פחות משהייתי." בגיל 82 אני אסתכל בראי ואראה שם, סוף-סוף, מבוגר. "שטויות," אני אגיד לעצמי, "אתה צעיר שהולך לכבוש את העולם החל מהיום"!
ואז אני ארד ללובי ואשאל אם כבר הגישו את העוגה הבחושה של הבוקר ומתי מתחיל חוג כיור בחימר.

(הטור פורסם ב-13.7.2012)

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s