בשבת בצהריים, אחרי הפארק, רצינו ללכת למסעדה, אבל אז הילדה, שבדיוק מלאו לה שש דקות של צרחות במושב האחורי של האוטו תוך שמאמצי ההסדרה והפסקת האש עולים שוב ושוב בתוהו, צרחה: "אני שונאת מסעדות! אני לא יוצאת מהאוטו אם אתם הולכים למסעדה!"
זה לא חדש; בזמן האחרון הילדה מסרבת לקבל את הקונספט של מסעדה, ואנחנו מתחילים לשקול פתרונות דרסטיים – הזנה תוך-ורידית ואפילו גרוע מזה: אכילה בבית.
אמרתי לילדה: "טוב, אבל כולנו רוצים לאכול במסעדה, ואת חלק מהמשפחה ולכן את תבואי איתנו". בתגובה, הילדה שינתה את שמה וכתובתה במשרד הפנים, עברה לדבר ספרדית ודורשת שנפנה אליה מעתה בשם "לופליאטה אלכסיה-חוארטז".
אוקיי, אולי זה לא קרה בדיוק ככה, אבל בסופו של דבר לא אכלנו באותה שבת במסעדה. חזרנו הביתה ואכלנו בבית. לא כי נכנענו לילדה, אלא יותר, הייתי אומר, כי הרמנו ידיים.
כמובן שיכולנו להתעקש איתה, להגיע לחנייה של המסעדה, לשמוע מהילדה שהיא לא תצא מהאוטו, לגרור אותה החוצה בכוח ולגרום להפעלת-סרק של מערכת כיפת ברזל הסמוכה לאחר שזיהתה איום בליסטי לעבר שטח ישראל.
העדפנו להימנע מכל זה וללכת הביתה. ישבנו בבית והרגשנו כמו אנשים מבוגרים שנאלצים לאכול שאריות של החיים אחרי שהילדים אילצו אותם להשתנות.
לא תכננו שזה יקרה ככה. למעשה, התכנון המקורי היה שהילדים יגדלו קצת, יווכחו איזה אנשים נפלאים, משכילים, עמוקים ומגניבים הביאו אותם לעולם, יודו לאלוהים – ולהוריהם – על מזלם הטוב, יישרו איתנו קו ויהפכו גם הם לחובבי מסעדנות, מוזיקת אלטרנטיב ודארק אייטיז ומסעות נוף ויין באזור אמיליה-רומאנה.
בפועל קרה ההיפך; הילדים גדלו קצת, ואחרי ששאלו מספיק פעמים – במגוון דרכים – איפה פתק ההחלפה שהגיע איתנו, הם גורמים לנו לשנות את עצמנו לכיוון שלהם. להפוך למבוגרים אחרים. לכפור בחיינו, במי שאנחנו, במהותנו הפנימית, ולהתאים את עצמנו להעדפותיהם.
מילא מסעדות; אבל מה לגבי החברים היקרים ללבנו – החברים הראשונים שעשינו יחד במשותף כזוג – שכיום אנחנו רואים לעיתים רחוקות מדי כי הילדים שלנו לא מתחברים עם הילדים שלהם באופן אורגני מספיק כדי שכולם ייעלמו לנו יחד מטווח הראייה? "הילדים ישתעממו", אנחנו אומרים זה לזו בחרדה, והולכים להיפגש עם ההורים של החברים הכי טובים של ילדינו.
כן, זה המצב כרגע; אנחנו מתחברים עם אנשים על סמך העדפתם של הילדים שלנו לילדים שלהם. ואין לי בכלל ספק שאם מחר הילדה שלי הופכת לחברה הכי טובה של רומי המרטש – בתו של ג'ק – אנחנו מייד מזמינים את ג'ק ואשתו לארוחת שישי, ואז מציעים להם טיול בשבת, ואני לוקח את ג'ק לבירה ומנסה להכיר אותו קצת יותר מקרוב, "אז במה אמרת שאתה עוסק? ענף הריטוש? זה הרבה נסיעות עבודה?".
וזה מגיע לא רק לבחירת חברים ואין-מסעדות. כי גם הבית שלנו משתנה בהתאם לטעמם. שעוני קיר בצבעי פסטל. ציורי ילדים על קירות. ערימות של בגדים וצעצועים המופיעות, כמו בולענים, מתחת לכל משטח, בכל זמן.
אפילו המעט בבית שהוא שלנו כבר לא שלנו. "אבא, מה זה הקוצים האלה בסלון?", הילד התעניין פתאום לפני שבועיים, וכשעניתי לו ש"זה קישוט, ענפים יפים כאלה, קיבלנו את זה במתנה", הוא פסק ביובש: "טוב, אני לא אוהב את זה, תזרקו את זה".
כן, המפקד.
בכל זאת, זה הבית שלו עכשיו. אני נתפס יותר כסוג של מני נפתלי, אב-בית עצמאי מדי שאולי באמת עדיף שיילך ל"הישרדות", שם יהיה לו קל יותר.
אבל יודעים מה? פתאום התחלתי לחשוב שאולי הענפים האלה באמת צריכים ללכת. אולי הילד רואה בהם משהו שאני לא רואה: כיעור. אולי הוא צודק. וזרקתי את הענפים.
וכשלאורך מספיק שנים אתם מתאימים את הבית שלכם למידות וטעם של פעוטות, ואז ילדים; וכשלאורך מספיק שנים אתם מעבירים את שעות הערב המוקדמות לצלילי "בובספוג" – סדרה שהעפילה, מצד אחד, לרמות הנשגבות ביותר של אינפנטיליות, ומצד שני מטרטרת עם פסקול שלידו ייחשב יום קרבות במוסול לפכפוך מרגיע; וכשלאורך מספיק שנים אתם מחליפים נסורת לאוגרים שהילדים כבר מזמן איבדו בהם עניין תוך שחוש הריח שלכם נרצח בתהליך; וכשלאורך מספיק שנים אתם סוגרים צהריים במקדונלדס ומעבירים חופשות במקומות שנבחרו רק בגלל שיש בהם מגלשת מים; כשכל זה קורה, אתם תוהים של מי החיים האלה. וקולטים שהילדים מכתיבים את חייכם במקום שאתם תכתיבו את חייהם. ושתוך כדי התהליך, אתם עצמכם משתנים.
נדמה לי שזה מה שקרה בשנים האחרונות לאהובתי ולי; משהו במהות הפנימית שלנו כבה. מכרנו את מי שהיינו פעם לטובת גידול ילדים, והפכנו ממי שהיינו למי שכבר לא נצליח לחזור להיות.
זו תחושה מפחידה, בעיקר ברגעים שבהם הילדה מצליחה לגרום לי לצאת מדעתי ולהתפרץ, וברגעי חוסר תפקוד כלל-משפחתיים. כשהדברים האלה קורים, אני נעצר לפעמים כדי לתהות: מי לעזאזל האיש הזה שחי את החיים האלה? זה אני? מה בדיוק הקשר שלי – כפי שהכרתי את עצמי פעם – לחיים האלה? היי, אני ממש לא האיש שהפכתי להיות!
ואני מוכרח להזכיר לעצמי שמתחת למכסה המנוע אני עדיין, ובכן, אני. ואני מוכרח לזכור מה סט התכונות, ההעדפות, הצרכים והאיכויות המקוריים שלי. להיזכר שגם אם נדמה לפעמים שהילדים והשנים הצליחו לשנות את מהותי הפנימית, לטשטש את אישיותי כמו טביעת אצבע שעברה כוויה, עדיין בתוך הגוף הזה, בתוך החיים האלה, גר אותו בחור. הנער מפעם. הוא כאן, עמוק בפנים. מתחבא מאחורי דמות האב הסמכותי, הנרגן, מוכה-השגרה, קצר-הרוח, כמו מפעיל אנושי קטן שיושב בתוך דחפור מתכת ענק.
אומרים לי שבהמשך, כשהילדים גדלים מספיק, החיים שלך חוזרים. ואני מאמין שהחיים אכן חוזרים, השאלה היא אם גם אני אחזור, או שזו תהיה גרסה דהויה, מוחלשת ומחוקה שלי.
ואיכשהו, אני רוצה להאמין שעמוק מספיק בפנים עדיין מתקיים הבחור שהייתי לפני הילדים. ההוא שהרגיש קל, בלתי מחויב, גמיש, נערי, משועשע. ההוא עם הטעם המובחן. ההוא עם הקסם המסוים שאף אחד לא ראה אצלו שוב מאז.
ויום אחד, כשישרור שוב שקט, הוא פשוט יחזור ויופיע.
אבל בינתיים – תוך שאני זורק את הענפים שהילד לא אוהב, שם לילדה בובספוג וסוגר חופשת שבועות בצימר עם מתנפחים והפעלות – פשוט חשוב לי להזכיר לעצמי: הבחור ההוא עדיין שם. כאן. עמוק בתוכי. רק מחכה ששוב יגיע הזמן שלו.

(פורסם במאי 2019)