מה היה קורה אם לאווה, הילדה מהשואה, היה אינסטגרם? קודם כל, סביר שקצין נאצי אחראי כבר היה תופס את ההורים שלה לשיחה צפופה ומסביר להם שזה לא בריא לתת לילדים רשתות חברתיות בגיל צעיר כל כך. חוץ מזה, בחייאת, מה הלאה? תיכף תשאלו היה היה קורה אם לסבתא שלי בשואה היה כרטיס 10-ביס שאיתו הייתה מתלבטת, מדי צהריים, אם ללכת על העסקית בביתן ליד הרציף, על ארוחת הטעימות ליד הקרמטוריום, או פשוט לנשנש כמה קליפות תפוחי אדמה בדרך לעבודה (סחיבת גופות. עשתה בזה קריירה) בשוק האוכל ליד גן (או גדר) החשמל.
אני לא מנסה להיות פרובוקטור בגרוש יותר מקמפיין האינסטגרם של אווה, אוקיי? והשאלה היא לא מה היה קורה אם לילדה בשואה היה אינסטגרם, כפי שזעקו בחודש האחרון שלטי הענק הפרסומיים על איילון, אלא מה היה קורה אם להוגי הקמפיין הזה היה – עזבו רגישות, מחשבה נוספת או משהו מועיל יותר לעשות עם הכסף שלהם (לניצולי שואה חיים כבר עזרתם?) – רק טיפה רצון לתת לילדים שלכם את המינימום שמגיע להם: קרדיט. קצת קרדיט.
אתם יודעים על מה אני מדבר; הרי אם הקמפיין הזה מעליב מישהו, זה לא את השואה, ניצוליה, פרנסיה, או את עצם השאלה הישראלית המסרבת לחלוף "סלח לי, מה השואה אצלך"– אלא את קהל היעד: הילדים שלי ושלכם. הילדים שאף אחד כבר לא סומך עליהם שיוכלו להיות, נו, אנשים תבוניים מספיק כדי לעכל את עניין השואה כפי שהוא ובמלוא היקפו. הילדים שלכאורה הגיעו מהיצרן עם הפרעת קשב מובנית ומפוצלת תדיר לשלושה מסכים. הילדים שהקמפיין הזה מניח מראש שלא יהיו מסוגלים לקרוא את, נניח, יומנה של אנה פרנק, אבל היי, מה לגבי הסטורי של @אנפרנקוש, הנערה הלוהטת העומדת זה 513 ימים רצוף בצ'אלנג' החיים במחבוא מאחורי כוננית ספרים? כן, תנו להם את זה, זה בול בשבילם.
אם אני נער ישראלי עכשווי, לא רק שהייתי נעלב מהקמפיין הזה – שמרגיש צורך לרדד עבורי את השואה למה שהוא תופס כמידותיי האינסטושיות הצרות – אלא גם תוהה למה הם משוכנעים שיש לי בעיה ביולוגית כלשהי לראות את "הפסנתרן" של פולנסקי (או את "רשימת שינדלר" של שפילברג); לקרוא את "נוטות החסד" (או כל ספר של ק. צטניק); לשבת בשיעור (ולעמוד בטקס יום שואה), או במפגש עם ניצולים, או בלוחמי הגטאות, או בכל יתר הרפרטואר העצום הזה שלא מנסה לעשות מהשואה את הדבר האחד שהיא לא: קלה לעיכול.
אבל קמפיין האינסטגרם של אווה מהשואה – שעקרונית, טכנית, תקשורתית, הוא כמובן לגיטימי, ובעצם מה כבר יש לי נגד שימוש במדיום עכשווי שיכול לתעד את הבלתי נתפס (להלן השואה) לפחות כפי שהוא מתעד את הבלתי מושג (להלן נטע אלחמיסטר) – בקיצור, הקמפיין הזה אומר משהו גורף ומפחיד בהרבה: שאנחנו כבר לא סומכים על הילדים שלנו שיהיו מסוגלים להתמודד עם משהו עד הסוף, ללא סיוע פילטרים ואנימציות חמודות.
שאנחנו יוצאים מנקודת ההנחה שהם, איכשהו, פחות כשירים – או חכמים, או מרוכזים, או מעוניינים – מכפי שאנחנו היינו, ולכן אנחנו מוכרחים להתייצב בינם לבין המציאות בגירסתה המלאה והמסובכת ולהתאים אותה ללא הרף למידותיהם מוגבלות-הקשב ומוכוונות-המסכים, ולדבר אליהם "בשפה שלהם", כאילו לא מדובר בעברית.

*

כן, לחמודים המסכנים, לכדורי הפרווה המתוקים והמוגנים בצמר-גפן שלנו, אין סיכוי להתמודד עם הדבר הנורא עצמו ללא עיבוד קל ועכשווי, לא ככה?
ועזבו שואה – מול השואה הרי ממש אין להם שום סיכוי, וכשיגיע יום השואה הבא כבר נחשוב על איזו שואה-לייט אחרת בשבילם (מה לגבי אירוע לייב בפייס תחת הכותרת "בת-מצווש בטרייזנשטט"?) – אבל עוד הרבה לפני זה, גם בית הספר ומערכת החינוך הם קצת יותר מדי בשבילם, לפחות בשבילנו. אולי זו הסיבה שכמו שוויתרנו להם על השואה במהדורה קשה, ויתרנו להם גם על העניין הזה עם ציונים במהדורה קשה.
וגם הילד שלי, עד עצם כיתה ד', לא מקבל ציון מספרי על שום דבר, אלא רק "הערכות" מילוליות, כי הרבה יותר קל לכתוב "כל הכבוד, עבדת יפה מאוד", מאשר לבצע את החישוב המדכא עצמו ולהגיע למסקנה שבעבודה המסוימת הזאת, הבנאדם היה מקבל, במקרה הטוב, ציון 60.
זה לא נעים, זה לא כיף, ולמה סתם לדכא? מה זה פה, שואה? הילד לא צריך להתמודד עם הצלחה וכישלון חד-משמעיים. ילדים – כמו בנות – רוצים רק לכייף, ומי אנחנו שנפריע להם בזה?
ואני הרי משתף פעולה עם המגמה החינוכית הזאת, כי שכשאני עוזר לילד שלי להכין שיעורי בית, העזרה שלי מתבטאת, בראש ובראשונה, בזה שאני מכין לו את שיעורי הבית. כלומר, הוא יושב יחד איתי, מהנהן בראשו, תורם משלו – ואין לי בכלל ספק שהוא מבין מה אני עושה, אבל גם אין לי ספק שיתקשה לעשות את זה בעצמו, בלעדיי. העניין הוא שאני רוצה, בסך הכל, שירגיש טוב ובכיף עם עצמו ועם השיעורים, וששום דבר בבועת ההנאה והאושר שלו לא ייסדק או חלילה יתנגש בקירות המציאות ההישגית והתחרותית.
והוויתור לילדים מופיע עכשיו בכל מקום, כל הזמן: בהנחלת זיכרון השואה, בלימודים השגרתיים בבתי הספר, וחבר שלי מצפון העיר הבחין שאפילו בשיעור הג'ודו של הילד שלו שורר בלגאן אינסופי על המזרן, בעיקר כי המדריכים פשוט חוששים מהשלטת סדר ומשמעת שעלולים, חלילה, לפגוע בתחושת היאללה-בלגאן של הילדים. שלא לדבר על ההורים לילדים האלה, שממש לא מוכנים שמישהו יעיר לנסיכים שלהם.
אז אנחנו מוותרים להם בכל החזיתות, ומניחים להם לקבל גרסאות מרוככות, מוחלשות, אינסטגרמיות, מיופייפות, מהירות, קלות לעיכול ובעיקר נטולות מאמץ של הכל. אנחנו מסוגלים לעשות את זה בשבילם, כי בניגוד להורינו ולהוריהם, אנחנו כבר פנויים, עשירים ומקושרים מספיק כדי שנוכל לחסוך להם את המציאות בגרסתה המלאה, ולהמיר להם אותה בהתמודדות קלה ונגישה יותר.
הנה, כשהילדה שלי דרשה ללמוד פסנתר ואז לא ממש טרחה להתאמן, המורה שלה ניחם אותי ש"ילדים היום כבר לא כל כך מתאמנים בבית" ולפיכך אני לא צריך להתעקש איתה, ורק לדאוג שתגיע לשני שיעורים בשבוע ונסתפק בזה. מצד אחד הרגשתי טוב יותר – היי, זה המצב אצל כולם, מה לעשות? ככה זה ילדים עכשיו! – ומצד שני ידעתי שלא; שילדים עכשיו לא שונים מילדים קודם, או אחר כך. אלה אנחנו, ההורים שלהם, שהשתנינו: אנחנו פשוט מוותרים להם כמעט ללא קרב ומנסים לתפור את המציאות למידותיהם הקטנות, וחוץ מזה, אין לנו כוח וגם לא בא לנו להתעקש איתם, לריב איתם, להתמודד.
ואנחנו שוכחים שהילדים שלנו טובים ומסוגלים לא פחות ממה שאנחנו היינו – היי, לא ייתכן שהמוח האנושי עבר צמצום וסינון תוך דור אחד, האבולוציה לא עובדת מהר כל כך! – ולמעשה הם טובים מספיק כדי לעשות בדיוק את מה שאנחנו עשינו: לסתום ת'פה כשצריך, להקשיב למורה או למדריך, להתאמן, להשקיע, לקרוא, לצפות, להבין, להשתפר, להימתח עד קצה גבול יכולתם, להישבר לפעמים, לחזור, לכבוש, לנצח, להבין איך החיים עובדים באמת. וגם לקלוט – עד כמה שאפשר לקלוט – על מה ולמה ואיך הייתה, לעזאזל, השואה. במלוא סדר הגודל המפלצתי, והמאוד לא פוטוגני, והלחלוטין לא אינסטגרמי, שלה.
הילדים שלנו מסוגלים לזה, נשבע לכם. אבל אנחנו לא רוצים לאפשר להם את זה. אנחנו לא מסוגלים לראות אותם מתמודדים התמודדות מלאה וקשה עם הצדדים הפחות נעימים של החיים – ציונים, תחרותיות, הפסד אפשרי, רצח עם – ולכן אנחנו גם לא חושפים אותם לדבר הטוב ביותר שעשוי לקרות להם: ההזדמנות להיכשל.
וכן, זאת הזדמנות. כי ציונים לא טובים מספיק, והפסד במגרש הביתי לקבוצת הילדים מהשכונה הסמוכה,  וניסיון שלא צלח לצלוח את "שואה" של קלוד לנצמן (נעים מאוד, זה אני), וההבנה המאוחרת – אבל לא מאוחרת מדי – שבזבזת יותר מדי שנים על משחקי באטל-רויאל בזמן שכל השאר התקדמו בחיים – הדברים האלה ידחפו אותם קדימה, גם אם יגרמו להם, בשלב הראשון, לתחושה מעט פחות אופורית.
אז אולי הגיע הזמן שנפסיק לעבוד על הילדים שלנו כאילו העולם הוא לונה-פארק ענק של מתקנים שכל תכליתם לענג אותם כל הזמן, ואם, במקרה, הייתה איזו שואה, אפשר להעלות גם אותה על אחד המתקנים.

*

כן, אני יודע שכל הנאום הזה גורם לי להישמע כמו הזקן המונטי-פייטוני החורק בזעף (בעודו לוגם יין יקר) על איך מפנקים את הילדים היום ואיך בזמני אף אחד לא ריחם עלינו ("היה לנו מזל אם היינו חוזרים הביתה ואבא היה מרביץ לנו עם בקבוק שבור!"), ואין לי שום דבר ממשי נגד האינסטגרם של אווה מהשואה. למעשה, העסק הזה הופק ברמה גבוהה להפליא.
ועדיין, לא תמכרו את זה לי או לילדיי, ומסיבה פשוטה: כי לילדה אווה מהשואה לא היה אינסטגרם. עובדה. אפילו לא קרוב לזה. היו לה צרות אחרות. ואולי עדיף ללמוד על אווה כפי שחייה נראו באמת, בתוך קונטקסט המקום והזמן המסוימים והנוראים ההם. על חייה כפי שהיו, ולא מה-אם-היו. זה קצת תובעני יותר, נכון, אבל מה לעשות; העולם והמציאות הם עסק תובעני. גם השואה הייתה.
מה לא תובעני? סטוריז באינסטגרם. בועות הסבון הנוחות לעיכול האלה, שבאמצעותן אנחנו שוב מרדדים מציאות מורכבת מתוך הגנת-יתר על ילדינו, שתוציא אותם לעולם, בגיל 22, כמו שהעולם זוכה להכיר אותם עכשיו: דור וויי, דור זי, דור הולך ודור בא לעבודה ומתפטר אחרי ששבוע רצוף אין חלב שקדים בפינת הקפה במטבחון, כי כמה אפשר לשאת.
ובסופו של דבר, זה הסיפור האמיתי: האופן שבו אנחנו הופכים אותם כשירים פחות להתמודדות עם כל דבר שאיננו מהיר, קל, וירטואלי, ויראלי או מהנה במיידי. האופן שבו אני מתכנן חופשה עם הילדים אך ורק לפי מדד האטרקציות שיחוו במהלכה. האופן שבו גם השואה יכולה להפוך, מה אתם יודעים, לסטורי. של אווה. מובא אליכם בחסות "משפיענים".
בזמן שגם אם הסטורי הזה נראה ומופק ממש טוב, כולנו יודעים – ממקום רגשי ואינטואיטיבי וכל-ישראלי – שיש בזה משהו מקטין ומרדד. ושאם בכלל, הקמפיין של אווה היה צריך להגיד לילדינו רק דבר אחד פשוט: תכירו את אווה. אין לה אינטסגרם. אין לה סמארטפון. אין לה אינטרנט. אין לה יותר אזרחות. אין לה אפשרות להסתובב מחוץ לבית ברוב שעות היום. אין לה רשות לשבת על ספסלים שלא סומנו "ליהודים בלבד". אין לה הורים גרמנים-ארים. אין לה בגדים שאינם מסומנים בטלאי צהוב. אין לה סיכוי.

(פורסם במאי 2019)