כמו נפילה

ב

טור מדונה"אבל למה מדונה זייפה?" אהובתי שוב מתייסרת. "זה היה נורא".
לעזאזל, עברו כבר יומיים מהשידור ההוא, אנחנו רגע לפני השינה, בחייאת, אישה, תניחי לזה!
"למה זה כל כך משנה לך?" אני מנסה, חצי רדום, לגלות הבנה למצבה. "ולמה שלא תתני כבר לישון, נבלה?" אני ממשיך, אבל פחות בקול רם. יותר, הייתי אומר, בלב.
"לא יודעת", היא אומרת. "אבל זה ממש מפריע לי. זה גמר אותי"
אני יודע שזה מפריע לה, כי בזמן השידור עצמו, כשמדונה עלתה לבמה, מלווה ברטייה ובמיליון וחצי דולר ששילם איזה אמרגן כדי לראות אותה מבצעת רצח וביתור גופה באחד מלהיטיה – אהובתי נמלטה ביבבה מהספה ומלמלה: "אני לא יכולה לראות את זה".
זה באמת היה די מחריד, כי מה שמדונה עשתה עם "כמו תפילה" עבר יותר כמו תפילה לשלומה, ועוד יילמד בבתי הספר לנגרות.
אבל בסוף זה עבר. מדונה  ביצעה עוד שיר, דחפה לנו דגל פלסטין לעין וחזרה למקום קבורתה הנודע באייטיז פינת הניינטיז.
מה קרה למדונה? ובכן, לשיטתי לא הרבה – בעיקר כי אני עוד זוכר את עצמי מקשיב בחדר נעוריי ללהיטה הראשון, "הולידיי" וחושב לעצמי: זייפנית. אין לבחורה הזאת סיכוי לככב אי פעם שוב במצעד פזמונים כלשהו.
לאורך 36 השנים הבאות מדונה עשתה הכל כדי להוכיח שצדקתי: היא המשיכה לזייף בכל המצעדים האפשריים, ואני המשכתי לטעון שאין לה סיכוי. ולכן גם אם הפסדתי (בינתיים) בוויכוח, מוכרחים, לכל הפחות, לתת לי קרדיט על 36 שנים של אי אהבה מסורה למדונה.
ובכל זאת חיכיתי לה באירוויזיון. התרגשתי לקראתה. מדונה היא עדיין חלק בלתי נפרד (ותאמינו לי, ניסיתי להפריד) מחיינו כמתבגרי אייטיז, צעירי ניינטיז ומסתגלי איך-שלא-קוראים-למה-שבא-אחר-כך. היא פשוט הייתה שם איתנו כל הזמן הזה, תובעת לעצמה איזה כתר פופ נצחי, מצליחה לשמר את עצמה בתודעתנו עם קריירה מסחררת שהתבססה על להיטי ענק בתחום ההלבשה התחתונה.
ואז, כשההתרגשות והציפייה בשיאן, מדונה עלתה לבמה. עשרות מיליוני לבבות – בחלקם כבר הושתלו קוצבים – ברחבי העולם נשאו עיניים לעבר הקותל המערבי של הפופ שעליו גדלנו; לעבר מי שהפכה – ולו מכוח שרידותה – לאיזה אייקון של סקס-אפיל, נעורים נצחיים, רגעים מהותיים בחיינו ויכולת זיקיתית להתאים את עצמה לתקופות בזמן.
ולבמה עלתה אישה בת 61 עם צמות. ורטייה.
הדבר הבא שקרה זה שהיא ניסתה לשיר. ונכשלה באופן לא מרהיב בכלל, אלא רק מביך ועגום ומייאש. "כמו תפילה" הוא שיר שקשה להסתתר בתוכו; המלודיה והקול ממש בחזית, ומוכרחים לדייק. כל סטייה קטנה תורגש. מדונה תמיד אהבה סטיות קטנות, אבל הפעם היא ממש הצליחה בזה.
בסוף זה נגמר. ואני לא מתכוון לשיר. אני מתכוון לפרק הזמן שבו יכולנו – כל האנשים שגדלו על, עם ולצד מדונה – לטעון שהכל נשאר כשהיה. פרק הזמן הארוך במיוחד הזה, שבו אנחנו, וגם מדונה – וגם ארז טל, אם כבר מדברים – הוספנו להיראות צעירים מגילנו, לא אפשריים לניחוש, עדיין מטפחים חיים וקריירה שנדמים נצחיים וללא מועד תפוגה.
שנים חלפו, ואנחנו עדיין היינו שם, לא מזדקנים, לא משתנים דרמטית, בדיוק כמו פעם – אפילו טוב יותר. עשרות שנים הצלחנו להתמיד בזה. להישאר בדיוק כמו שאנחנו.
ואז, בבת-אחת, הזמן הזה פקע. ארז טל נראה באירוויזיון, לראשונה, קרוב לגילו הכרונולוגי; ומדונה התאמצה כל כך להיראות בדיוק כמו מה שהיא לא – בת עשרים ומשהו – ונשמעה כמו גירסת רפאים של עצמה.
והנה פתאום הם מולנו: נערי ונערות הפלא של דורנו – מי שלאורך כל השנים, גם כשהפלא לפעמים הועם, לפחות הנעורים נשארו – והם אינם עוד כאלה. ולראשונה, רואים ושומעים את זה עליהם.
ומה זה אומר עלינו? ועל המראה שלנו? ועל השנתון שלנו? ועל הכסף שתעלה לנו המומחית לכירורגיה פלסטית שאליה לא נלך – לא עכשיו, עוד מוקדם מדי, וגם לא אחר כך, כי פאדיחה ואנחנו לא אנשים שעושים דברים כאלה – חלקנו בכלל גברים! – אבל מתישהו הרי נצטרך להתחיל לזייף.
כי הגענו לרגע הקריטי הזה בזמן. הרגע שבו דור שלם, דור האייטיז, מתחיל להבין שכהונתו, למעשה, הסתיימה, ועכשיו זה גם ניכר בנו חיצונית. שום דבר לא רמז לנו עד היום בקשר לזה. אף אחד – בטח שלא הראי – לא העיר לנו על שינויים דרמטיים מדי במראה החיצוני שלנו. גם הילדים שגדלו, וימי ההולדת העגולים שחגגנו, והזדקנותם המהירה והפתאומית של הורינו, לא הפילו לנו את האסימון  (כן, זה אסימון בשבילנו. אנחנו דור האסימון, הטלכרט, הביפר והנוקיה).
והנה עכשיו האסימון נופל. הדור שלנו מתחיל לסגת, וגיבוריו הגדולים מבוטלים או מתבטלים.
מייקל ג'קסון מוכרז פדופיל בדימוס. סולן "דד אור אלייב" מת מהתקף לב. ג'ורג' מייקל מת מ… טוב, נגיד שגם התקף לב. מארק הוליס מ"טוק טוק" פשוט איננו. ופרינס. ולוק פרי.
כמובן שרשימת גיבורי האייטיז החיים ארוכה לא פחות (היי, מארק אלמונד חי! כלומר, הוא חי, נכון?), אבל עשורים מסתיימים סופית כשהמיתולוגיה שלהם קורסת ואין עוד דרך להשאיר אותה רלוונטית. ועם – כלומר בלי – מייקל ג'קסון ופרינס, ועם מדונה מזויפת, הגענו בדיוק לנקודה הזאת בזמן. האייטיז מתו.
ואנחנו יודעים כבר מזמן שלעולם לא יהיה לנו שוב קיץ של חופש-ים-ורשת גימ"ל. והמצב לעולם לא יחזור להיות חצב. אבל אם מדונה ליוותה אתכם בכל תחנות התבגרותכם המשמעותיות – כמו אצל אהובתי – אפשר להבין למה הרגע ההוא באירוויזיון נראה מייאש במיוחד.
בעיקר כי כולנו עדיין נאבקים. נותנים את הקרב האחרון על הרלוונטיות. גם מדונה נותנת; לכן היא מעיזה לעלות לבמה בלי פלייבק ולהאמין שהיא מסוגלת עדיין להחזיק את השיר הקשה שלה. לכן גם כשהיא מתרסקת, היא הולכת ומתקנת לעצמה את הזיופים בקליפ האינטרנטי. זה קרב לחיים.
פה ושם אנחנו מנצחים בקרב. הנה, "בוורלי הילס 90210" חוזרת הקיץ לסיבוב קאמבק – ולנוכח איכויות המקור, כמה קשה כבר יהיה לא לרדת מתחתן? יותר מזה: מיק ג'אגר העלה השבוע סרטונים של עצמו מנגן ורוקד באולפן אחרי ניתוח הלב שעבר, ולעזאזל, בגיל 75 האיש זז כמו ג'אגר! אין לי מושג איך. ייתכן שגם לו אין. ואם הוא לא מוותר, לאף אחד מאיתנו אסור.
מלבד בלילה שבו מדונה מתרסקת. אפשר ללגלג על זה, ואפשר לתבוע את כבודה האבוד, אבל לא משנה איך תבחרו להגיב – בסופו של דבר, רגע לפני השינה, אתם לא יכולים שלא להיות מוטרדים: אם מדונה איבדה את זה, יש מצב שכולנו בדרך.

(פורסם במאי 2019)

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s