מתי ויתרתם על החלום

ב

טור מתי ויתרתםהחברה שהקמתי וניהלתי הייתה תאגיד גדול של מוזיקה, טלוויזיה וקולנוע. המשרדים שלנו היו מדהימים. הכניסה הייתה דרך מפל של אורות כחולים ומסוע מהיר. האמנים שהחתמנו זינקו בהתמדה מפתיעה לראשי המצעדים. המכירות היו היסטריות, ההצלחה בינלאומית. לחברה קראו "גל כחול".
כן, אני יודע, זה נשמע יותר כמו שם של חברת ניאגרות או מוצרי פלסטיקה לאמבט, אבל תסלחו לי; הייתי בן ‭ ,12‬ אולי ‭ ,14‬ כשהמצאתי את כל הרעיון הזה, וכל מה שקרה אחר כך עם תאגיד הבידור הבינלאומי "גל כחול" קרה אצלי בראש, ולא בשום מקום קונקרטי אחר.
היה לי באותו גיל חבר טוב, שפינטז שהוא המייסד והמנכ"ל של חברה למוצרי הגברה והפקת מופעים. לחברה שלו קראו ‭ – FTS‬ ראשי תיבות של שום דבר, פשוט המצאנו את זה (או שהבן אדם התכוון ל־Fuck The System?‬).
היינו שני ילדים מנווה־שאנן, חיפה, שחלמו חלומות פרימיטיביים על הצלחה. סיפרנו לעצמנו, וזה לזה, סיפורים על התאגידים המדהימים שלנו. על ההצלחות. על הפרסום, הכסף, החוזים, ההגשמה העצמית. אלה היו חלומות של בנים; חלומות על הצלחה, ניהול, עסקים חובקי עולם. ומוזיקה, ברור שמוזיקה. אלה היו חלומות על גדוּ לה. על הפיכתנו לריצ'רד ברנסון וסטיב ג'ובס. על כיבוש העולם.
ואז אני הפכתי לעיתונאי שכיר. והוא הפך להיי־טקיסט שכיר. הרווחנו משכורות סבירות. התחתנו. הבאנו לעולם ילדים, משכנתאות וקרן השתלמות. גידלנו כפכפים ותקרת אשראי. בשעות היום אנחנו חולמים על שעות הערב, כשהילדים יהיו במיטה. בשעות הערב אנחנו חולמים על דיל בכרתים ומשהו לאכול. בשבתות אנחנו חולמים על יום ראשון. בראשון על שישי.
חלומות הילדות שלנו נקברו מתחת לחלומות הבגרות שלנו, שנקברו מתחת למציאות.
כן, הגשמנו את עצמנו — ברור שהגשמנו את עצמנו, אין סיכוי שנספר לעצמנו אחרת — אבל לא הגשמנו את החלומות הילדותיים, הנאיביים והעוצמתיים ביותר שלנו. ויתרנו עליהם. הנחנו להם להתקפל.
בגיל 40 ומשהו, החלומות היחידים שיש לנו במלאי השוטף הם חלומות הלילה האחרון. אנחנו מרגישים בני מזל אם אנחנו זוכרים אותם בכלל. זה אומר שחלמנו. זה אומר שישנו טוב. זה אומר שהילדים ישנו טוב, או שלפחות ויתרו לנו על לקום אליהם.
ואולי זה אומר את מה שכבר שמעתם: שכפות רגליהם של הילדים זעירות כל כך, ועדיין הן דורכות על כל חלומותיכם. אבל בואו לא נאשים רק את הילדים; החלומות הגדולים, הילדותיים, המטופשים והחשובים ביותר שלנו — אלו שליוו אותנו בשנות ההתבגרות,  בשנות ה־‭,20‬ לפעמים עדיין בשנות ה־30 לחיינו — התקפלו הרבה לפני הילדים.
מתי ויתרנו עליהם? ובאיזו זכות?
זוכרים את החלום על דירת החלומות שלכם? אני זוכר את שלי. הוא היה קלישאה איומה כמובן: בית פרטי מול הים. רצפות עץ חמימות. טיולים בשקיעה עד המגדלור הסמוך ובחזרה. ילדים צוחקים סביבנו על החול החלק ורצים פנימה לתוך הבית. האזנה לטפטוף הגשם על גג העץ בחורפים המוסקים.
אלוהים, החלומות המרהיבים ביותר של כולנו כמו נגזרו מקטלוג של "אימאג' בנק" בשילוב סרט רומנטי הוליוודי.
כילד חלמתי גם על "מכונית מירוץ‭."‬ אחר כך גדלתי והבנתי שמדובר בפורשה. אחר כך גדלתי עוד והבנתי שאחרים ירכשו את החלום הזה, לא אני. שמטתי גם אותו.
חלמתי על חיי נצח. על בית עץ לילדים. על שיט ממושך בקריביים. על דאייה. צלילה. חיים של הרפתקה. על התאהבות אנונימית ופתאומית באמצע רחוב זר.
חלמתי על תהילה עולמית. על להנהיג להקת רוק. חלמתי שאני לא אזדקן לעולם. ולפני חודש ראיתי את מיק ג'אגר, בן ‭ ,70‬ בהופעה חיה, והוא לא הזדקן כמעט בכלל, והוא זז כמו ג'אגר. אלה כנראה זריקות נהדרות, מה שזה לא יהיה שנותנים לו, אבל הוא הגשים את החלום, ואני שמטתי אותו. כמו כולנו.
שמטנו את חלומותינו הגדולים והמרהיבים ביותר, כי זה הפך מסוכן מדי להחזיק בהם אחרי שהתברר בוודאות כמעט מוחלטת שאין להם סיכוי להתגשם. ויתרנו על להציל את העולם. ויתרנו על לחיות באוסטרליה, ביערות הגשם או בכפר ציורי. ויתרנו על להיות אלופים במשהו. ויתרנו על לזכות בפרס החשוב. על להתעשר. על לרפא. על לרחף. על להמציא. על להפליג. על לכתוב את יצירת המופת. על להנהיג את העולם.
כל החלומות האלה התקפלו ונסוגו, כמעט נשכחו, תויגו כולם במגירת "תתבגר" שאותה סגרנו ונעלנו. ונדמה לנו שעכשיו הכל בסדר, שהיומיום שלנו הוא מה שכנראה נועדנו לו והוא נועד לנו, והוא כבר שם ממילא, והחלומות הכבירים הם‭…‬ נו, רק תסתכלו על המילה עצמה: "כבירים‭."‬ מילה של ילדים. של בני נוער. של ספרי הרפתקאות. אנחנו כבר מזמן לא שם. אנחנו מגחכים לעצמנו כשאנחנו חושבים על החלומות האלה. קל לגחך.
אבל משהו הרי נסדק בנו עם כל חלום כזה שהושלך לאבדון. משהו נאטם. משהו הזדקן ומת יחד עם התשוקה הנאיבית שהוחנקה.
"אתם, הגברים, אומללים כי החלומות שלכם כילדים היו כל כך עצומים‭,"‬ אמרה לי פעם דנה ספקטור, ואני שואל את עצמי אם חלומות של ילדוֹת — כאלו שלא כוללים בהכרח ניהול תאגיד מולטימדיה — שונים במשהו. "בגיל 37 היא הבינה, שלעולם לא תיסע במכונית ספורט עם גג נפתח דרך פריז, כשהרוח החמימה בשערה" — שרה מריאן פייתפול ב"הבלדה על לוסי ג'ורדן‭,"‬ בעצמו קלישאה של שיר, ועדיין; חלום של ילדה. הבנה של מבוגרת ששמטה אותו.
כי החלומות הכבירים והראשוניים שלנו ירדפו אותנו, מבלי שנזכור אפילו מתי בדיוק שמטנו כל אחד ואחד מהם. הם ירדפו אותנו גם ממקום קבורתם במגירה ההיא, כמו רוחות רפאים המסרבות לגווע. החלומות הכבירים שלנו הם מה שכנראה לא יכולנו להיות, אבל הם גם כל מה ששווה וראוי להיות בחיים של פעם אחת. הם כל מה שראוי באמת לחלום עליו. הם מה שילדים חולמים עליו. ואנחנו ויתרנו עליהם.
החלומות הכבירים והזנוחים שלנו — חובות אבודים שכמותם, חובות שלנו לעצמנו שלא נוכל לפרוע לעולם — הם הכאב העמוק והבסיסי ביותר. בור התסכול חסר התחתית של חיינו. ההבנה שאתה לא תמיד יכול להשיג מה שאתה רוצה, אבל אם רק תשתדל לפעמים, אתה עשוי לגלות שגם אחרים לא השיגו, אלא אם כן הם מיק ג'אגר.
ולפעמים אני אומר לעצמי שהגיע הזמן. שאני צריך, סוף־סוף, ללכת לרשם החברות ולהקים את "גל כחול" ולהחתים את האמן הראשון שלי ולפתוח את המשרדים ההם. הפורשה כבר תגיע עם ההצלחה. ואז הקריביים. ואז חיים של הרפתקה מתמשכת. ואז חיי נצח.
כל מה שאני צריך זה להתחיל. אין שום סיבה שאני אכשל.
ואז אני אומר לעצמי: טוב, בחזרה לטור הזה. בערב צריך להגיש.

(פורסם ב-2.8.13)

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s