אנחנו מרחיבים בית. כלומר, אנחנו מתכוננים להרחיב בית. כלומר, אנחנו מתכוננים להגשת תוכנית לקראת הרחבת בית – בינתיים אנחנו בשלב שבו אנחנו מגרדים בראש ותוהים מה חשבנו לעצמנו כשקנינו בית להרחבה. ואז אנחנו נזכרים: אה, כן. לא היה לנו כסף לבית מורחב.
הפרוצדורה להרחבת בית פשוטה, והייתי מפרט כאן את מלוא 7,459 הצעדים הפשוטים, אם רק היו מספיק עצים בעולם לכל הנייר שיידרש. ולמרות שהבנו באיחור מסוים למה הכנסנו את עצמנו, אנחנו לא מתייאשים ומפנים כרגע את מרב המשאבים והאנרגיות כדי לרחם על עצמנו.
השבוע דווקא הייתה התקדמות: עורך הדין שלנו טילפן ובישר שבשעה טובה, הטאבו איבד את התיק שלנו ולכן אנחנו צריכים להביא מחדש מהבנק את שטרי המשכנתה, בשעה שהמהנדס הודיע שהוא לא מצליח לקבל מהעירייה את החישוב הסטטיסטי. הייתי עושה משהו בקשר לכל זה, אם רק הייתי מבין באיזו שפה זה היה.
כך שעקרונית אנחנו תקועים עם חורבה לא משופצת השייכת לבנק למשכנתאות, ומה שאנחנו עושים זה להגיד לעצמנו: שיהיה לו לבריאות. שייחנק איתה. אנחנו נמשיך לגור לנצח בדירה השכורה שלנו ולהיפגש אחת לשלושה שבועות עם המהנדס המיועד כדי שידגים לנו איך משלבים במשפט מילים כמו "דיפון" ו"סקר קרקע" או את הפתגם הלטיני היפה "איטום גג במערכת דו-שכבתית של מרצפות ביטומניות כולל מריחת פריימר." לבריאות.
הגעתי לשלב שבו אני עומד לבנות בייסורים את בית חלומותיי – הזהה לבתי חלומותיהם בינוניי-התקציב של עוד מאות אלפי ישראלים – מתוך חלומות הילדות הנשכחים שאותם גררתי עד לבגרות כמו שמיכת פעוטות ישנה שקשה להיפרד ממנה. הייתי ילד חיפאי מתוצרת נווה-שאנן, ובשבתות משעממות – בנווה-שאנן זה כולן – היינו מבקשים מההורים, בדרך חזרה מטיול השבת הקבוע לדליית אלכרמל, לעבור דרך שכונת הווילות דניה. בתוך השכונה היינו מבקשים מההורים להאט את הנסיעה, מתעכבים ליד כל אחד מהבתים הפרטיים רחבי הידיים (או בסבנטיזית, "וילות(" ואומרים דברים כמו "תראה, תראה מימין"!
והיינו ממשיכים לנסוע באיטיות בתוך ערוץ החיים הטובים החיפאי הזה, אחוזי התפעלות וקנאה ובעיקר – ריגוש שהורכב משליש תסכול ושני-שלישים ערגה לנוכח ההבטחה הגלומה בבתים האלה, לנוכח האחוזות שבנו לעצמם אנשים שחונכנו לדעת שהם "עשירים," משהו שאנחנו לא נולדנו להיות ולא נהיה. אבל רצינו נורא. התאווינו. ועצרנו ליד בית אחד – תמיד אותו אחד, ברחוב מרוחק למדי – בית אבן דו-קומתי עם מרפסות רחבות ידיים בקומה העליונה וחלונות זכוכית ענקיים, מרופד עצים ירוקי עד מכל צדדיו – ואמרנו לעצמנו: כזה. בדיוק כזה. כזה יהיה לנו כשנהיה גדולים. לא משנה איך, אנחנו נגיע לזה. ההורים שלנו אולי לא התאמצו מספיק, אבל אנחנו נגיע.
כל אחת מהווילות של דניה הייתה סיפור על מקומות רחוקים, על שפות זרות ועל חיים מושלמים שצריכים להיות שלנו. יכולנו לדמיין את ה"עשירים" ההם שבפנים; בטח אנשים יפים המתעטפים בצעיפים נפלאים בשעה שהם לוגמים את קקאו אחר הצהריים שלהם על המרפסות הענקיות האלה שלהם, מאזינים לגשם היורד סביב האח המבוערת בעודם משחקים עם ילדיהם הבלונדיניים במשחקי לוח מיובאים.
אלה נראו חיים כה סקנדינביים, כה פוטוגניים, כה דמיוניים, בזמן שאנחנו חזרנו לדירת שלושת וחצי החדרים הממשית שלנו בבניין המשותף במורדות נווהשאנן, עד שפשוט ידענו שלא נוכל להרשות לעצמנו לא להשיג אותם. ידענו שכשנהיה גדולים נגור בדניה, בבית בדיוק כזה. נחיה את החיים השוודיים האלה; ניסע בוולוו שבגראז' הצמוד ונקשיב עם ילדינו לגרייטסט היטס של אבבא. ועד אז, נעשה את הדבר השני הכי טוב אחרי לחיות את החיים האלה. נאט את המכונית ליד הווילה המשוערת שבה הם מתרחשים, ונדמיין אותם.
20 שנה קדימה. אנחנו גרים בדירות שכורות מופקעות תעריף בגוש דן. לפעמים אנחנו עוברים בכפר-שמריהו, בסביון, בהרצליה-פיתוח, ומשהו מהערגה הישנה ההיא מתעורר, אבל אנחנו כבר יודעים טוב יותר, בעיקר את המחיר. בינתיים גם הכרנו כמה "עשירים" ואת ילדיהם, ואנחנו יודעים שהחיים שלהם הם שוודיה לא יותר מנקניקייה במזנון איקאה.
אבל הערגה לא מתה. אנחנו לא נותנים לה. אנחנו מחזיקים אותה בחיים ומנשימים אותה כשאנחנו מדפדפים בספרי הענק האלה של אורלי רובינזון, למשל, על בתים מדהימים כאן, בישראל. זה אשכרה כאן בישראל, שבנו הישראלים שבאמת יכולים. בתי אבן ושיש ובריכות פרטיות מנצנצות וגרמי מדרגות פנימיים מזכוכית ורצפות עץ חמימות וקולטי אדים ענקיים מעל מטבחים חלומיים היוצאים לגינות עצומות ולחזיתות בטון מודרני משולב ברפפות עץ עצומות. אלה לא הבתים עצמם שגומרים אותנו; אלה שוב החיים המדומיינים שמאחוריהם – פיסות חיים שאנחנו מצמידים לבתים האלה, אימאג'ים ותחושות ששאבנו מהמעיינות הרדודים ביותר של תודעתנו השטוחה: טלנובלות ישנות, "דאלאס," "האו.סי," הביקור הקודם שלנו בעיירות אירופיות שלוות, חלומות הילדות הנשכחים על דניה ביום חורפי, הזיות על חום ביתי וחמימות משפחתית. אלה לא רק הבתים שאנחנו רוצים; אלה החיים המשוערים שמאחוריהם. חיים מקטלוג. החיים שלהם נועדנו.
זו הסיבה שבכל הספרים וההפקות של בתי היוקרה האלה הבעלים לעולם לא מצולמים בתוך הבית ולא נחשפים; זה כל כך הרבה יותר אפקטיבי כשבבתים האלה גר, בלעדית, דמיוננו המפותח מדי.
אומרים שישראלים מתעקשים לקנות דירות ובתים – לשקוע בחובות לשארית חייהם, לבצע את המהלך הבלתי כלכלי הזה – מסיבות רגשיות בלבד. אני מבין את זה. זה בלתי נמנע. זו הערגה הישנה, הילדותית. המחשבה שהבית שלך, הבית שתקנה ותשפץ לעצמך, יצליח להכיל את כל חלומותיך. את המשפחה המושלמת המתקיימת בזיכרונותיך הישנים והפשוטים ביותר. את הדברים שראית בשכונות היוקרה ההן, מזמן, בזמנים שבהם עוד יכולת לחלום ללא גבולות. את התמונות מהספרים. את החום. את השלמות.
ישראלים גדלו, ברובם, בבתים משותפים. בדירות מצומצמות, מכוערות, ללא גגות רעפים ורצפות עץ. כך הפך הבית הפרטי המעוצב למשאת נפש ישראלית שלעולם לא נשיג. לא באמת. כי האדריכלים שבנו את הבתים שבספרים של אורלי רובינזון – היונתן מונג'קים לסוגיהם – הרי לא יהיו האדריכלים שלנו. הכסף של האנשים שבנו את הבתים האלה לא יהיה הכסף שלנו.
בדרך להשיג את החלום הבלתי מושג אתם ואני עומדים להיעצר במקום שבו נעצרים רובנו: באמצע הדרך. בדירה המשופצת הסטנדרטית. אתם ואני נגמור עם הסלון היוצא למטבח, עם גומחות הגבס, עם רצפת הלמינציה, עם חלונות האלומיניום או הפרופיל הבלגי, עם ארונות השלייף-לאק הלבנים. תהיה לנו דירה שהאורחים יגידו מולה בנימוס: איזה יופי עשיתם כאן, ויגידו לעצמם בחוסר נימוס: אנחנו מצאנו פתרון יותר מוצלח. שום אורלי רובינזון לא תבוא.
אולי – אולי – תצליחו להגשים חלום מקורי קטן אחד בדירת "חלומותיכם." אולי ייגמרו לכם הכסף והמקום עוד קודם. כשתעמדו בתוכה אחרי השיפוץ – אחרי שנתיים, שלוש, חמש של תכנונים, הרחבות, פשיטות רגל והתקפי לב – עניינים קטנים עדיין לא סודרו סופית, הריהוט מאיקאה עד שתצליחו לחסוך מחדש טיפה כסף – תרגישו אולי שהגשמתם חלום. אלא שהחלום שהגשמתם הוא החלום הבוגר שלכם, החלום במכירת חיסול, החלום המציאותי המצומצם שהותאם בכוח לנסיבות חייכם ומוגבלויותיכם הכלכליות. לא הגשמתם את חלום הילדות חסר הגבולות שלכם. החיים המתוקים שהתרחשו בכל הדירות המושלמות שראיתם ודיפדפתם בעבר כבר לא יהיו שלכם. אתם כבר לא תגורו ב"פולינגווטר" של פרנק לויד רייט, וגם לא בבית המדהים ההוא בדניה. אתם תגורו בתוך השיפוץ שלכם. בתוך ההרחבה; אלו מילים מאוד לא רומנטיות לתיאור חלומות שהצטמקו. וחכו שתשמעו כמה יעלה לכם הדיפון.
(פורסם ב-2.1.09)
סיירת שקד/ רענן שקד 