קיר רויאל

טור אמנות לביתבשבת האחרונה כמעט קניתי אמנות הביתה.
כלומר, לא קניתי, כי מה אני נראה לכם, בנאדם שיכול לקנות אמנות? רבאק, כמו שהמצב הכלכלי שלנו נראה כרגע, חופשת הקיץ עם הילדים תהיה השנה בגבעתיים, את טיפול ה-10,000 לרכב נדחה עד שימלאו לו (או לי) 20,000, ובקשר לשולחן לסלון – מי אמר שסלון בכלל מוכרח שולחן? מה רע בסתם רצפה?
ולמרות כל זאת, מופעלים עליי לחצים לא קלים לקנות אמנות.
"בוא ניקח את הילדים", אמרה אהובתי בשבת, כשניסתה לגרור אותי לבית פתוח שאירגנה איזו חברה עילאית שלה ברמת השרון, שאוצרת ומשווקת אמנות.
"בואי באמת ניקח את הילדים ונמכור אותם שם על תקן מיצב פרפורמנס בשם 'ילדי האנרכיה'" הצעתי לה, "ובכסף שנקבל על מכירת העבודה נוכל לקנות עבודה".
אהובתי הסתכלה עליי במבט השמור עימה לקבצני צמתים. "אנחנו לא יכולים להשאיר את הקירות האלה ככה לבנים, בלי כלום", היא הצביעה על האזור הכללי של הסלון, ואני אמרתי לה: "איזה לבנים? תראי לי קיר אחד לבן פה. הכל אפור מט עם נגיעות טושים וידיים שמנוניות של ילדים".
חוץ מזה, הוספתי, אם הקירות האלה יכלו לדבר, תמונות שייתלו עליהם בטח רק יפריעו להם בזה.
אהובתי הסתכלה עליי במבט השמור עימה להלוויות של אנשים שבקושי הכרנו. "קדימה", היא סיננה. "חייבים".
ברור שחייבים. חייבים כי כל החברים שלנו כבר הביאו לפחות משהו מגלריית "ילו קורנר" בפריז, או שליש טריפטיך מתוך סדרת צילומי גגות שהם קנו ב"צבע טרי" בהנחת אחרון-שנשאר, או רפרודוקציה ממוספרת של צילום בכמות מוגבלת של כרזה משועתקת של תעמולה סובייטית מקורית, או סתם משהו שסיגלית לנדאו כבר הלכה לזרוק, אבל בסוף נתנה להם.
ואיפה זה שם אותנו, עם הקירות החשופים שלנו? אז לקחתי את הילדים בהבטחת השווא הקבועה ("תעזרו לנו לבחור") ונסענו לרמת השרון דרך נופי הבראשית הקדומים של איילון צפון.
בביתה המעוצב בסגנון התקופה הפיצו-קדמית של החברה שלה היו תלויות עשרות יצירות בכל הגדלים, כולל פסלים, כולל וידאו-ארט, כולל שם האמן, שם העבודה, והשם ישמור – המחיר. "אבא, למה זה עולה 18 אלף שקל?" שאל אותי הילד אחרי ששנינו הסתכלנו מוקסמים על צילום ענק, בגובה קיר שלם, של ערימת ניירות.
שקלתי לרגע אם לענות לו את התשובה הרגילה שלי כשהוא שואל שאלות שמתחילות ב"למה" – שזה הכל בגלל ביבי – אבל בסוף ניצלתי את ההזדמנות כדי להסביר לו שאמנות היא משהו שאין לו שימוש או תכלית בחיינו מלבד הנאה אסתטית, ולכן אפשר לקחת עליו כל סכום שמישהו יסכים לשלם, וזה כל היופי שבאמנות; שהיא שייכת ומיועדת לעשירים ולעשירים-מאוד.
הילד התרשם ואמר: "אז אני רוצה להיות אמן", ואני הוצאתי אותו לחצר הבית ויריתי בו.
מטאפורית, כמובן. אבל הסברתי לו שהוא לא רוצה להיות אמן, כי האמן תמיד נשאר עני, אלא אם קוראים לך ג'ף קונץ, ולא קוראים לך ככה כי כשנולדת פסלנו את השם הזה על בסיס העובדה שהוא ממש אידיוטי.
בסוף אהובתי ננעלה על שלוש יצירות, שאני לא זוכר את שמותיהן המדויקים, אבל לאחת קראתי בלבי "הצ'ק הזה יחזור", לשנייה "ייראה טוב על ארגז הקרטון שבו נצטרך לעבור לגור" ולשלישית "דיוקן האמן כמי שרושש אותי להמשך חיי".
אמרתי לה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו אף אחד מהן, ואהובתי המדוכאת נצמדה פתאום לסדרה של בלונים, שאני הערכתי שנשארו שם בסלון מאז יום ההולדת של אחד מילדי הבית. אבל אז  התברר שהם עשויים מחרסינה ומתומחרים, כל אחד, בכמה אלפי שקלים. "אני רוצה בלון", דרשה האישה.
אני כבר די רגיל לשמוע את הדרישה הזאת בשבת בבוקר, ולכן אמרתי לה את מה שאני אומר תמיד: "זה סתם יקר פה נורא, בואי נקנה לך אחד בתחילת השבוע בהפנינג".
אהובתי לא השתכנעה וממש עמדה כבר לקנות לעצמה בלון מחרסינה, לכן נאלצתי לעבור לנוהל חירום ולבשר לילדים שלא, הם לא יכולים לקבל את הטלפון שלי עכשיו, ושניהם התחילו לצעוק בו-זמנית שמשעמם להם ושנלך.
מה לעשות, משכתי בכתפיי מול האישה, זה מה שקורה כשמכריחים ילדים לראות אמנות – ובעלים לקנות אותה.
יצאנו משם בלי כלום אבל עם כל כספנו לגופנו, וחזרנו הביתה לקירות השוממים, העצובים וה… נו, קירות, אלה קירות, מה רע בהם לכשעצמם? – שלנו.
אנחנו יכולים, כמובן, לעשות משהו סטנדרטי ומקובל; לקנות משהו ממוסגר מקומת הקלישאות האמנותיות באיקאה. או להגדיל צילומים של עצמנו בחו"ל. או ללכת על אותיות ענק – אפילו מעץ! – ולתלות KITCHEN במטבח, HOME בסלון ו-LOVE בחדר השינה.
אבל אני הרי רוצה שהבית שלנו יהיה מקדש לטעמנו המשובח, העדכני, האורבני והמודע לעצמו, ולכן אני מתכוון לשרוף את הבית הזה יום אחד, לקחת את כספי הביטוח ולקנות אחד חדש ושונה לגמרי.
אבל עד אז, הקירות שלנו עומדים בשממונם.
ההורים שלנו מעולם לא הסתבכו עם זה, כמובן. פעמיים בשנה, בשעות הערב, דפק על דלתם רוכל שביקש להראות להם ציורים, ובמקום לדווח למשטרה על שוטטות הם הכניסו אותו פנימה וקנו ממנו ציור שמן של דמות מטושטשת של אישה שבוהה נוגות בים, שהצטרף לכל הציורים הקודמים על קירות הבית, של דברים מטושטשים שבוהים בדברים מטושטשים אחרים.
אבל אצלנו העסק כבר הסתבך. בשנות העשרים לחיינו זה עוד היה קל, עם כל כרזות הסרטים והשלטים העלק-מגניבים. חשבנו שאנחנו מיוחדים. היינו כמו כולם. אבל עכשיו, שאנחנו באמת כמו כולם – זה הזמן שלנו להראות לעולם את ייחודנו! והטעם האמנותי שלנו הוא מכפלה של גודל העבודה (אנחנו צריכים משהו גדול!) ורמת האינפנטיליות שלה – כי צריך שגם הילדים יתחברו.
העניין הוא שלקנות אמנות הוא תחביב לאנשים שאנחנו רוצים להיות ולעולם כבר לא נהיה. האמנות מצידה תמיד תפנה אלינו כתף קרה – נו, עוד בורגנים שלא באמת מבינים, אפילו השפה הפנימית של האוצרים בכניסה לתערוכות היא מבחינתם זרה, וכסף לעולם לא יהיה להם באמת, שלא לדבר על טעם. ואנחנו מצידנו לנצח נרגיש בלתי כשירים לאמנות. לא באמת מבינים, אמידים, ראויים או לובשים את הז'קט ההיפסטרי הנכון בכניסה לפתיחה. חוץ מזה, אם ה-18 אלף שקל שלי יכלו לדבר, הם היו מתחננים שלא לעשות את זה אל הקיר בעודם תלויים עליו.
האמת היא שאני לא יכול להרשות לעצמי שום דבר לקירות האלה שיהיה יקר יותר מטמבור אקרילי. מצד שני, אם אני אבהה בצבע הטרי הזה מספיק זמן, אני די משוכנע שאני אראה שם דמות מטושטשת בוהה במשהו מטושטש אחר.

(פורסם במרץ 2019)

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s