הפסד טכני

טור טכנאיבשבוע שעבר קיבלתי החלטה דרמטית: אני הולך על זה. אני מתקין בבית שלי את הנתב הגיבור "בי" של בזק, כי נמאס לי להיכנס שוב ושוב לאתר הזה שמודד את מהירות הגלישה ולגלות שמהירות הגלישה שלי לא גבוהה מספיק כדי אשכרה להצליח להיכנס לאתר.
בכלל, מאז שהעברתי את חדר העבודה שלי לממ"ד (קודם הוא היה בשירותים), גיליתי שקליטת ווי-פיי בממ"ד היא כמו קליטת עלייה אתיופית בישראל: אפשרית, אבל רוב הזמן כושלת.
ואז נזכרתי בפרסומות האלה של בזק, עם גידי גוב בתפקיד חייו כסמי הכבאי, ועם עומר אדם בתפקיד חייב להפסיק ללבוש את הטרנינג הזה, והבנתי שגם לי מגיע נתב גיבור.
האמת היא שדי ציפיתי שגידי יגיע להתקין לי אותו אישית – אני יודע, זה לא הגיוני, אבל דברים מוזרים יותר כבר קרו, פעם דודו טופז הגיע אליי הביתה כדי להתקין לי אישית שברים בכל הגוף – רק שבסוף הם שלחו טכנאי רגיל.
ייאמר לזכותו של הטכנאי, שהוא היה כל כך יעיל ושמח לעזור, עד שהוא גילה לי שאני בכלל לא צריך ווי-פיי בממ"ד! כי יש חוט בקיר. והוא ניגש וחשף את חוט החיבור לאינטרנט שבקיר, וגרם לי להבין משהו חשוב: שתפקידו בחיי הסתיים.
כי מה אני צריך עכשיו נתב גיבור בממ"ד? מצידי אני מוכן להישאר עם הנתב הפחדן הישן שלי בסלון,  שמנהל את חייו בארון הקיר וחולם לפגוש, יום אחד, נתב עם נטיות דומות ולהקים משפחה.
אבל היה לי ממש לא נעים מהטכנאי של בזק.
כלומר, הוא כבר בא. וגם הביא איתו את כל החלקים הדרושים להתקנה. וגם פתר את הבעיה דקה אחרי שהגיע, אז מה, עכשיו לתת לו ללכת? רק בגלל שגמר מהר? מה, לא נהוג, במקרים כאלה, לפחות להתכרבל אחר כך כפיות?
ברור שלא. חבל על הכסף. "אולי נדחה את כל ההתקנה עד שאני אדבר שוב עם אשתי?" ניסיתי.
הטכנאי רק הסתכל עליי במבט נעלב ושמוט-אוזניים. "אבל כבר התחלתי להתקין", הוא אמר, "וגם, אתה יודע, זה בכל זאת הזמן שלי".
לא יכולתי להתווכח עם שני הטיעונים האלה, כי גם אני, כשאני כבר עושה לאנשים ביקורי בית – אפילו כשמדובר במשפחה וחברים – מרגיש שמגיע לי, לפחות על המאמץ וההגעה עד אליהם (בעיקר אם אני צריך גם לסחוב איתי כלים – כמו קערת סלט), סביב 250 שקל רק על הביקור. וכמובן שאם אני ממש עושה אצלם משהו, מגיע לי גם על העבודה והחלפים.
אז נתתי לטכנאי של בזק להשלים את עבודתו עד סופה, ועכשיו יש לי בבית שני נתבים! עם שתי רשתות אינטרנט! והיי, הם אפילו לא יודעים זה על זה! נכון, יש לזה מחיר – והוא כפול – אבל אני יודע שלפחות יצאתי הכי בסדר בעולם עם הטכנאי.
כי טכנאים תמיד גורמים לי לאי נעימות. שאיתה אני מתמודד על ידי הצעה חוזרת ונשנית לכוס קפה, שכשאני מציע רק גורמת לי לאי נעימות על העובדה שיש לי מכונת אספרסו ושלא הצעתי להם גם משהו לנשנש עם הקפה, שכשאני מציע רק גורמת לי לאי נעימות על שיש לי ופלים מסדרת הביוקר של לואקר, בזמן שלהם בטח יש בבית מקסימום פינג'אן ישן וערגליות תות, למרות שהם מרוויחים כפול ממני.
ויותר מזה: זאת אי-נעימות על עצם העובדה שאני בכלל מטריח טכנאי עד אליי, ובשביל מה? בשביל דברים שכל גבר אחר – או, לצורך העניין, גבר – היה מסוגל לסדר בעצמו.
פסגת ההשפלה היא כמובן החשמלאי שאני מזמין כדי להחליף לי ספוט בתקרה – לעזאזל איתך, ממציא הספוט, תומס ספוט-אדיסון! לא יכולת לדאוג להברגה פשוטה גם בספוט? – אבל לפעמים אני מגיע אפילו נמוך יותר: כי היו הפעמיים שבהן הזמנתי חשמלאי כדי לטפל בפקק שתמיד קופץ בחדר הילדים, מלבד בפעמיים שבהם הוא הגיע. והאיש ניגש אליו, בחן אותו מקרוב, והפקק, כאילו, "אין פה שום בעיה, אדון חשמלטור! הכל טוב! לא יודע מה רענן רוצה ממני".
אבל כמובן שיש גם גרוע מזה: כמו טכנאי הארונות (כן, יש כזה) שהזמנתי כדי לתקן את הארון שלא נסגר, ואחרי שהוא הוציא מתוכו את כל המעילים, הארון דווקא די נסגר. מה נסגר?
אבל עוד לפני ההבנה שטכנאים צריכים להקדיש את חייהם להתמודדות עם אידיוטים בלתי שימושיים מסוגי, אני מרגיש, ברגע שאחד מהם נכנס אליי הביתה, כמו בעל מטע באמריקה של עידן העבדות. כי  עכשיו אני אעמוד לי פה בזמן שהאיש המבוגר – או הצעיר – ממני הזה יצטרך להתכופף לתוך איזה ארון, או קיר, או מכשיר חשמלי, ואשאל את עצמי מה נעלה יותר: להמשיך לעמוד פה ולעשות את עצמי מתעניין בעבודתו – באופן שיוציא אותי גבר שמבין בזה ושאי אפשר לדפוק אחר כך במחיר; או להשאיר את הטכנאי לבד וללכת למחשב, באופן שרק ידגיש את העובדה שאני עושה בחיים משהו הרבה יותר פריבילגי ולבן-צווארון ממנו, ולכן אפשר – ואפילו מומלץ – לדפוק אותי אחר כך במחיר.
עכשיו תראו; נוכחותם של טכנאים בחיי הפכה לעסק כמעט יומיומי מאז שהדירה הארורה התחילה לקרוס – כמו שדירה בת ארבע בישראל צפויה לעשות – ורק החודש עברו בה החשמלאי, האינסטלטור, איש הארונות, הטכנאי של הוט וההוא מבזק. עם כולם תיאמתי מועד הגעה – שרובם עמדו בו כמו חרדי בצפירת יום הזיכרון – ולכולם הסתכלתי בסוף בעיניים ואמרתי: "כמה אני חייב לך?" בניסיון לאתר שמץ שותפות-גורל שתאפשר לי לשלם במזומן.
חלקם זרמו, אחרים פחות, אבל לכולם יש דבר אחד במשותף: הם יחזרו. ובקרוב. ואני לעולם לא אצליח להזמין טכנאי מבלי להרגיש בלתי כשיר לחיים. כי מאז גיל שבע – כשקיבלתי את משחק ההרכבה הלוהט של התקופה, "טכנו", והבנתי שאני אצטרך להזמין טכנאי – ועד לבגרותי, שבה אני מוביל, זו השנה הרביעית ברציפות, את קטגוריית "חסרי תועלת" באתר מדרג, ברור לי שאין לי שום תקנה טכנית.
והאמת היא שמול אנשים שמוגדרים "בעלי מקצוע", איך אני אמור להרגיש? העולם עצמו מודיע לי שהם, יש להם מקצוע, בזמן שאני סתם בלתי מקצועי סטנדרטי, ורבאק, כל מה שאני יודע על אינסטלציה ביתית זה שהיא מורכבת משלושה דברים: סיפון, גומיה, ומגנט עם טלפון של אינסטלטור על הדלת.
גברים אמיתיים, אני משוכנע, מסוגלים לעשות משהו עם הידיים מלבד הקלדה. היתרון שלי, לעומת זאת, היא שיש לי שתי רשתות אינטרנט ביתיות, ולפחות אחת מהן בטוח תהיה מהירה מספיק כדי להזמין דרכה את בעל המקצוע שיתקין לי את השלישית.

(פורסם באפריל 2019)

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s