אם לא איכפת לכם

טור לאבד את האכפתיותאלוהים, מה נשמע? איך הולך? מה נהיה? מה אתה אומר על הבחירות, הא? בסוף הצבעת? וואללה? כן, אני יודע, אתכם שם למעלה תמיד סופרים בסוף, יחד עם כל המעטפות הכפולות. אמרתי לך כבר; תשקול לעבור למרכז הארץ, אפילו מודיעין. גם תגיע לעבודה מהר יותר בבוקר, וגם הנגישות לכל מקום – שמע, אין לזה תחליף, לא יודע איך אתה ממשיך להיסחב ככה כל יום מהיישוב הזה שלך במעלה-מרומים, אולי גם אתה מחכה שיירדו קצת מחירי המשרדים במרכז הארץ. יכול להבין אותך.
שמע, אני פה בעניין אחר: פסח. נקיונות פסח. לא שזה מזיז לי הרבה כחילוני – מבחינתי נקיונות זה בכלל יום ראשון, כשהעוזרת מגיעה אחרי שסידרתי וניקיתי את הבית קומפלט כדי שהיא לא תצטרך – אבל יש, בכל זאת, ניקיון פנימי אחד שהייתי רוצה לעשות בפסח השנה, ואני אצטרך ממך קצת עזרה:
אני רוצה להתנקות מאכפתיות.
כן, אלוהים, אני רוצה שיפסיק להיות לי אכפת. או לפחות שיהיה לי אכפת פחות.
כי ראית מה קרה לי בבחירות מרוב אכפתיות; לא יכולתי להפסיק עם זה. פעם בעשר דקות צללתי לתוך הרשתות החברתיות שלי וטבעתי בהן במלוא הזעם הקדוש, ובמשך חודשים שלמים כל מה שראו לי באישונים היו ביבים קטנים ונימי דם אדומים להתפקע מרוב אנרגיה שלילית.
כתבתי, התווכחתי, צעקתי, התדיינתי, שכנעתי, יצאתי לרחוב, נכנסתי לבתים (אוקיי, הביתה), קיפדתי ראשם של שני חברים שהתבררו כחפרפרות של היריב, חסמתי, בלקתי, ובעיקר הרגשתי שגם אם אלה לא הבחירות הגורליות בתולדותינו, אלה בהחלט הבחירות הגורליות בתולדות האכפתיות שלי.
ואז בא יום הבחירות עצמו.
ובבוקר שאחרי קמתי, לראשונה, כמעט רגוע. מרוקן. נטול אגרסיות. ידעתי שהצד שלי הפסיד. בגדול. וידעתי מה זה אומר – פוליטית, ערכית, מדינית, ביטחונית, בריאותית, פקקתית. וידעתי שזה קרה; שהמדינה הזו החליטה סופית לאן היא הולכת, ושזה לא מקום שתכננתי אי פעם ממש לגור בו. והכאב היה עצום כל כך, עד שלרגע הוא לא היה. קצת כמו אחרי שאתה דופק את הזרת ברגל של השולחן בסלון ויודע שזה תיכף הולך לכאוב נורא, אבל בשניות הראשונות אתה עדיין לא מרגיש כלום? אז ככה, אלוהים, בדיוק ככה זה הרגיש.
ומשך יומיים-שלושה עדיין לא הרגשתי כלום. צפתי לי בתוך איזו אדישות חדשה, מוזרה, לא מוכרת.
בניגוד לבחירות 2015, שהסתיימו בגל נוראי של זעקות-שבר משמאל, כולל אלונה קמחי המעודנת עם "תשתו ציאניד, ניאנדרטלים מזוינים", וכולל אותי עם "אלוהים (כן, אני משתמש לך פה ושם בכינוי, אל תכעס, הוא ממש שמיש!), ההפחדה, ההסתה והשקרים של הרגע האחרון ממש עבדו בשבילם", הפעם לא הוצפתי בגלים של ייאוש וברצון דחוף להוציא לילדיי אזרחות שנייה, מצידי מקדונית.
ביום שאחרי הבחירות השתרר פתאום שקט. שם בחוץ, וגם אצלי בראש. נכנסתי לרשתות החברתיות שלי, וגם שם הייתה כמעט דממה. כן, האנשים הצפויים מנו את הסיבות הצפויות לניצחון הליכוד והימין, (והם צדקו), ואנשים צפויים אחרים היכו על חטאי המרכז-שמאל (גם הם צדקו), ואני הרגשתי ריקנות גמורה וחוסר יכולת להוסיף מילה. הכל נכון. הכל ידוע, ומה נשאר לומר, ומה זה משנה.
כלומר, אם שלושה רמטכ"לים מוערכים בדימוס, סדר-יום לאומי-ימני וסט ערכים מהוגן לא הספיקו כדי להזיז משהו, אתם מוזמנים להבין שהעניינים הוכרעו, וזרמי עומק בחברה הישראלית שינו אותה לתמיד. כולנו על הרכבת הזו עם כרטיס בכיוון אחד, והכיוון הזה הוא נגזרת של הרגל, פחד, דמוגרפיה, קיטוב, התחשבנויות, מכונת תעמולה בלתי פוסקת ובעיקר חוסר רצונו של ציבור גדול – למעשה רוב הציבור – להאמין בשינוי והתקדמות ממשיים עוד בימי חייו. ואולי הם צודקים. ואולי באמת טוב להם יותר מאי-פעם והם ממש במקום ה-13 (יותר מעשר!) במדד האושר הבינלאומי. לא יודע.
וזה גם לא חשוב. אין טעם לחפש סיבות או אשמים בהפסד, כי היינו גומרים באותו מקום גם אם היינו עושים הכל אחרת. המצב הנוכחי הוא עובדה פיזיקלית; ישראל ממוקמת מימין לעצמה של פעם, וגם הולכת ומתחרדת. זה בלתי הפיך.
והאופן שבו ישראל מעדיפה, ברוב גדול ומכריע, להמשיך לחיות במצב הקובני הזה של שליט נצחי, והיתקעות באיזה לימבו בזמן, וסוג של שמחת חיים אזרחית נואשת – האופן הזה מחייב אותי להוריד דרמטית את סף האכפתיות.
ההבנה הסופית שזו מדינה אחרת עכשיו, שונה מאוד מזו של ילדותי והתבגרותי, מאלצת אותי לקבל את המצב הזה – אם לא באהבה, לפחות בהבנה והשלמה ואיזו התמסרות לחיי הפרטיים, מטרותיי האישיות, מלאכת היומיום שלי. וכולנו – כל מי שאינו עובד בפוליטיקה ומוכרח לשמש עכשיו אופוזיציה לוחמת – אמורים לעשות את מה שפורשים עושים: לביתם. לביתנו. ויש לרובנו מספיק בית (לחלק יש יותר מאחד!) לעשות למענו.
כי אם אין לי סיכוי לשנות את המקום הזה, ואני מתכוון להישאר בו, נותר לי רק לשנות את עצמי. אז הנה, אלוהים יקר, מה שאני מבקש כמתנה לחג: עזור לי לאבד את האכפתיות העמוקה, המושרשת, למקום, לאופיו, עתידו וגורלו. עזור לי להפסיק לדאוג כל כך לעתיד ילדיי כאן, ולזכור שבסוף הם יגדלו ויחליטו בעצמם, ויישארו או יילכו, וגם זה לא תלוי בי.
עזור לי לכעוס פחות. לא לקחת אישית. עזור לי להיות כמו הכתבים הפוליטיים האלה שאיכשהו מצליחים שלא לראות כאן מאבק גורלי על פניה של מדינה וחברה, אלא רק בידור טוב.
עזור לי לחיות פה ברמת האכפתיות של קנדי בקנדה, של בלגי בבלגיה, של דני בדנמרק; בלי יותר מדי פוליטיקה.
אני יודע שזו בקשה גדולה; ישראלים – בטח אני – לא באמת בנויים לזה. אנחנו חיים במדינה שאכפת לנו ממנה, והאכפתיות העמוקה הזו – שאנחנו נולדים לתוכה – מעניקה לחיים כאן משמעות ומכתיבה את שייכותנו. ישראל איננה מקום סקנדינבי מנוכר; ישראל היא מקום שבו לאנשים, לפני הכל, אכפת מהכל.
אבל בחייאת, אלוהים, תן לי לפחות פטור זמני מזה. תן לי להתהלך בארץ הזו, שהשתנתה, בראש מפוכח ועדיין מורם. תן לי לשקוע בשגרת חיי ולא בשגרת חייהם של, נאמר, תושבי שדרות, שהיא, קודם כל, עניינם, וגם נראה שהיא מקובלת עליהם לחלוטין, ולך תבין, כלומר אל תלך ואל תבין. תחיה את חייך. הם יחיו את חייהם. בלי כעס.
מה הסיכוי לאבד אכפתיות? לא גדול. אכפת לנו, ואנחנו לא יודעים אחרת. אבל אם לא אכפת לך, אלוהים, לפחות בפסח הקרוב עזור לי להתנקות מזה לתקופה.
שלח לי שקט בקופסה. ואנא, עם שליח, בדואר זה יגיע בראש השנה.

(פורסם באפריל 2019)

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s