ככה זה?

טור אין מה לעשות בעזהואולי אין מה לעשות. ואולי נתניהו צדק כשאמר שאין מה לעשות ו"אין פתרון מדיני עם עזה". כי באמת כבר די עשינו הכל: כבשנו את עזה, שלטנו בעזה, הפצצנו את עזה, התנתקנו מעזה, אמרו לעזה לכי לעזה, הכנסנו סחורה, הפסקנו סחורה, הזרמנו חשמל, הפסקנו חשמל, הכנסנו אנשים, לא הכנסנו, אמרנו למצרים "קחו את זה מתנה", אמרנו להם "תנו את זה חזרה"– וכלום.
כלומר, אותו דבר.
עזה עדיין מנסה להרוג אותנו.
אולי השאלה "אז מה אתה מציע", שאנחנו מקפידים להפנות מצד לצד – משמאל לימין, מימין לשמאל – היא, מה שנקרא, שאלה מכשילה; אין לה תשובה ממשית. הסכסוך כאן כדי להישאר. אם לא לתמיד, לפחות לעוד מספיק זמן כדי שאנחנו וילדינו לא נראה את סופו.
זו, כמובן, מחשבה שלא תעלה על הדעת – בטח שלא הדעת השמאלנית – או, אם לצטט מכותרת מאמר מפורסם בנושא אחר לגמרי, Thinking the Unthinkable. לחשוב את המחשבה שאין דרך – או רצון – לחשוב.
או שיש?
כי ככל שאתם, אני, וגם טובי הפרשנים הצבאיים והמדיניים מנסים לכרוך את מוחנו סביב בעיית עזה – ונדמה שלכל אחד יש פתרון שכבר שמענו, החל מלשטח להם את הצורה קומפלט ולאפות מהם פיצה נפוליטנה וכלה בלהכריז עליהם כמדינה ריבונית מתקדמת עם נמל, בית נתיבות, שירות בולאי וסניף ארומה – אנחנו מבינים שניסינו, פחות או יותר, הכל.
והם, בתגובה, עדיין אוחזים לנו בגרון.
מקלות, גזרים, מזוודות דולרים, 1,027 אסירים תמורת גלעד שליט אחד, נוכחות, הסתלקות, מצור, הסרת מצור, מלחמה, הסדרה, רבין, ברק, נתניהו, דודו פארוק – עשינו את רוב מה שאנחנו, או מישהו, מכירים.
ועזה ירתה אחרינו.
ואולי פשוט אין מה לעשות יותר. אולי הגיע הזמן לחשוב את המחשבה האסורה; שככה זה. שגם אם מבחינתי האישית עזה היא פחות חבל מולדת חיוני ויותר חבל הכרוך סביב צווארי, אין לי דרך ממשית להזדכות עליה.
זו, כמובן, המחשבה המייאשת ביותר שאנחנו עשויים להיגרר כאליה – הייתי אמור לכתוב כאן "כשמאלנים", אבל מדויק יותר יהיה לומר "כישראלים". כי אם לקחת בחשבון את הילדים שהיינו, את ילדינו שלנו, את המיתוס הכל-ישראלי לפיו מחר, כשהצבא יפשוט מדיו, לבנו יעבור לדום וכל זה אינו משל ולא חלום – אסור לנו, בשום נסיבות, להיגרר למחשבה הזו.
אסור לנו להרים ידיים, לאבד תקווה, להגיד שאין פרטנר ולעולם לא יהיה, שאין סיכוי, אין אופק, יש רק מלחמת נצח ככל שהעין מסוגלת לראות.
מותר לנו להאמין שיש בצד השני אנשים שגורלם מר משלנו ורוצים לחיות את חייהם בשלום בדיוק כמונו, רק שמנהיגות עצלה, צינית ונצלנית, משני הצדדים, מונעת בכוח את הסיכוי הזה. וזה בטח נכון. אבל מה אם לא?
מה אם ניסינו הכל, כולל הכל, וכלום לא עובד? מה אם הולדנו את ילדינו בדיוק לאותו אזור מלחמה שבו גדלנו בעצמנו, והם יביאו את ילדיהם לאותו אזור ולאותה מלחמה ממש, ובעוד 300 שנה צאצאינו עדיין יסתגרו במרחבים מוגני-סייבר בשעה שמעזה יירו לעברם קרני גמא קטלניות ויתבעו להפסיק את המצור האינטרנטי ולאפשר להם להרים חלליות למרחב האווירי? ונתניהו, אותו אחד, יגיד ש"אין פתרון מדיני עם עזה"?
כי מה אם באמת אין? מה אם אין לעמים הישראלי והפלסטיני דרך להכריע את הסכסוך ביניהם באמצעות פשרה כלשהי, כי רק ניצחון אבסולוטי של אחד משני הצדדים יעשה לזה סוף? מה אם זה באמת אנחנו או הם, בלי שום אמצע אפשרי?
המחשבה הזו מייאשת אותי, אבל נדמה שיש די הרבה ישראלים מימין שהמחשבה הזו לא מזיזה להם. איילת שקד אמרה לי פעם בראיון שכן, לנצח נחיה על חרבנו. נתניהו אמר את זה פומבית. ושניהם, ונדמה שרוב הימין, בסדר גמור עם זה. הם "פרגמטים", "מפוכחים", התעוררו מ"אשליית השלום", והם לגמרי בעניין של להילחם לנצח. זה נותן להם איזו תכלית קיומית, איזו משמעות לחיים, איזו דת חילונית שכזו; משהו שגורם להם להרגיש כאילו חייהם אינם עניין שרירותי, מקרי וחסר תכלית כמקובל, אלא בעלי תפקיד היסטורי משמעותי: להעביר בהצלחה את מקל השליחים של מלחמת הנצח על פיסת האדמה הספציפית הזו לדור הבא.
גם זו משמעות לחיים, ויש מצב שהיא לא טובה או גרועה יותר מלמצוא את הסדרה הטובה הבאה בנטפליקס, להזמין את הטייק-אוויי האופטימלי ולנסוע לחו"ל בלי הילדים – העניינים הקטנים שאני מעמיד, רוב הזמן, במרכז חיי.
מלחמת-נצח היא, כמובן, משמעות קיומית אומללה בכל קנה מידה – וגם מיושנת מאוד, רוב העולם עבר הלאה מזמן – אבל היא עדיין עובדת בשביל לא מעט ישראלים.
ואני אפילו לא יכול להאשים אותם, בטח כשזה מגיע לעזה. כי לפעמים – בשבועות כמו השבוע, בסבבי לחימה סיזיפיים כמו זה ששוב נגררנו אליו בעודנו בוטשים ברגלינו האחוריות – שוב מתייצבת מולי המחשבה הארורה הזו, המחשבה שאין מה לעשות.
ובעקבותיה מגיעה המחשבה הבלתי נמנעת הבאה: ואם זה נכון ובאמת אין מה לעשות, מה אני, באופן אישי, מתכוון לעשות? איזה חיים, באיזו מדינה, אני מתכוון להוריש לילדיי? האם אני מוכן לקבל את התמשכות חוסר התוחלת הגמור שבהקזת דם נצחית, בסבבי לחימה עונתיים, בחרדה לשלומם של חבריי מהדרום, ובהבנה שזו אפילו לא באמת בחירה שלי, או של מישהו בישראל, אלא מצב נתון שאין דרך ממשית לעשות משהו מהותי בקשר אליו? שניסינו הכל, וכלום?
והאם, במקרה כזה, אני בוחר להישאר, ללכת, לשגר את ילדיי ללימודים גבוהים בחבל ארץ ניו אינגלנדי יותר ולהגיד להם "זה בסדר, חמודי, תישאר גם להתמחות ואם מציעים לך משרה התחלתית תיקח, אנחנו נקפוץ לבקר מתישהו בחגים?"
או שאני אמור להנחיל לילדיי את אהבת הארץ, המחויבות העמוקה אליה ומיתוס האין-מה-לעשות-מדור- לדור?
נדמה לי שזו בחירה אישית מאוד של כל ישראלי, וגם לא כזו שמישהו אחר אמור לשפוט. השאלה היא האם אני מניח ל"אין מה לעשות" להפוך לנקודת המוצא החדשה שלי. האם אני מסוגל לחשוב את המחשבה האסורה הזו ולהצטרף לגדודי הלנצח-על-חרבנו, או שאני נותר ההוא משמאל שאומר: לא, לא ייתכן. לא יכול להיות. לא סביר ולא מקובל. ואין שום טעם במבצע צבאי נוסף שלא משרת שום יעד מדיני, ומוכרח להיות יעד מדיני, וזה לגמרי התפקיד שלנו למצוא אותו ואז למצות אותו.
ואז אני נזכר שמצאנו. ומיצינו. ושוב איבדנו.
ואז אני מתייאש והולך לחפש את הסדרה הטובה הבאה בנטפליקס.

(פורסם בנובמבר 2018)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s